רגע לפני ש-2016 מסתיימת וסוגרים סופית את רשימת המתחרים על תואר הסרט הגרוע של השנה, הצטרף למירוץ "הנוסעים": הפקה עתירת תקציב ומדוברת בכיכובם של שניים מן השחקנים הלוהטים כרגע, כריס פראט וג'ניפר לורנס, שהבטיחה רבות אבל זכתה לביקורות קטלניות במיוחד עם הפצתה בארצות הברית לפני כשבועיים. אפשר היה להאמין שהמבקרים בזבזו את הארס שלהם במהלך תריסר החודשים האחרונים, אך פנטזיית המדע הבדיוני הזו הצליחה לסחוט מהם גינויים נמרצים, כאילו היה זה הפלופ הקולנועי הראשון שראו בימי חייהם.
אמש (חמישי) עלה הסרט גם בישראל, וכך התאפשר לבחון האם התשפוכת השלילית הזו היתה במקום. ובכן, אמנם יש בימינו נטייה לנפח כל דבר, אבל הפעם אין ברירה אלא לומר שכלי התקשורת האמריקאים צדקו: אכן מדובר ביצירה קולנועית תמוהה ומביכה.
הצפייה גם מבהירה דבר נוסף - אף שהסרט מתיימר ללכת בדרכו של "כוח משיכה", הוא מזכיר יותר את "לה לה לנד". גם כאן עומד במרכז העלילה סיפור אהבה מתוק-מריר, וגם פה, בניגוד לנהוג בהוליווד, הגישה קאמרית ויש שתי דמויות ראשיות בלבד. אלה, בגילומן של לורנס ופראט, מתגלות כנוסעים בספינת חלל עצומה בגודלה, היוצאת למסע ממושך אל עבר כוכב אחר. התוכנית המקורית היתה שיישנו במשך ההרפתקה הזו ויתעוררו רק לאחר 120 שנה, היישר במעונם החדש, אך כמובן שהיא משתבשת, והם מתעוררים מוקדם מדי ומוצאים עצמם לבדם, חסרי אונים, אי שם בחלל.
בדקות הראשונות, השתלשלות העניינים הזו עוד חיננית למדי. קצת בדומה לגיבור "לקום אתמול בבוקר", גם כאן הדמות הראשית במצב בו היא לא צריכה לתת דין וחשבון על מעשיה, כך שמתאפשר לה לעשות מה שמתחשק לה, וזה פרוע ומשעשע אך לשלוש דקות בלבד.
מכאן והלאה, מתפתח "הנוסעים" באופן חסר פואנטה. יש בו שתיים-שלוש תפניות עלילתיות בלבד, שאחת מהן מופרכת לגמרי. אמונה עליה הדמות המשנית הבולטת כאן אנדרואיד מעיק המשמש ברמן בפאב של ספינת החלל, ותפקידו היחיד הוא לספק באופן רנדומלי לחלוטין את הטוויסט בלעדיו היה מסתיים הסרט בדקה השישים. כתוצאה מכך, התוצאה נטולת עניין, וגם דרמה מלאכותית אין בה. הבמאי הנורבגי מורטן טילדום, שעשה עבודה מצוינת ב"ציידי הראשים" ו"משחק החיקוי" ונחשב הבטחה גדולה, כושל הפעם, ולא משכיל לסחוף את הצופים וליצור מתח או מסתורין.
רעות מכל הן סצנות הפעולה, העשויות ברמה של סרטים סוג ז', מהסוג שהולך ישירות למסך הקטן. למרות היומרה לחקות את "כוח משיכה", גם האפקטים המיוחדים משתייכים אל הליגה הנחותה הזו. משונה, אם כך, שכוכבים בשיעור הקומה של פראט ולורנס הסכימו לשתף פעולה עם הפרויקט.
אז אמנם, שני השחקנים פוטוגניים, כריזמטיים וחושניים כתמיד, ואפילו יש ביניהם כימיה. אך אין בכוחם להציל את ספינת החלל הקולנועית הזו, השטה לה בלי דלק היישר לתוך חור שחור.
כל אלה מילים קשות דיו, אך הן כאין וכאפס לעומת הממד המחריד באמת של הסרט. לא נחשוף כאן את המהלך העלילתי המרכזי שמוציא לדרך את המערכה השנייה שלו, אך נאמר דבר אחד: ההתנהלות של הגיבור מקבילה למעשיו של עבריין מין, החוטף וכולא בחורות בצינוק שלו. אך במקום לסלוד מכך, "הנוסעים" מציג זאת דווקא כמחווה יפה ורומנטית, וגם הדמות שמגלמת לורנס סובלת בסופו של דבר מתסמונת שטוקהולם ומעודדת את עבריין המין שחטף אותה.
חמור מכך, מעניק "הנוסעים" לגיטימציה לטורפים המתייחסים לבחורות אטרקטיביות כלא יותר מאשר קורבנות פוטנציאליים, ומקדם תפיסת עולם לפיה יופי חיצוני מגשים לבנים חלומות אך מזמן לבנות אסונות. לא ברור, למען האמת, כיצד תסריט כזה אושר ולמה לורנס לא השליכה אותו לכל הרוחות.
בקיצור, מי שקיווה כי "הנוסעים" יצטרף לרצף העכשווי של סרטי חלל מתוחכמים ובוגרים, יגלה כי זו לא כל כך יצירה המשתייכת לעולם המד"ב, אלא יותר מעין פנטזיה רומנטית פרוורטית. מה שכן, לפחות היא מצליחה לנער את כל יושבי כדור הארץ המפנטזים על הגירה למאדים, ולהציג את המסע לפלנטה אחרת כאלטרנטיבה גרועה עוד יותר מן המציאות שיש לנו כרגע. חבקו בחום את 2017, כי אנחנו תקועים על הכוכב הזה לנצח.
