כשמסיימים לצפות ב"בנות גילמור: שנה בחיים", האלגוריתם המתוחכם של נטפליקס שאמור לפצח בגאווה את טעמנו הטלוויזיוני ממליץ להמשיך את הבינג' עם מה שנראה כמו סדרת תיכון קוריאנית על טינאייג'רים במשולש אהבה, או עם "דגראסי: הדור הבא". אינסטנקטיבית נעלבתי בשמם של גברים, בשמם של בני שלושים פלוס ובשמם של צופי טלוויזיה בכלל, אבל אז התחלתי לחשוב שאולי הטכנולוגיה צודקת וגברים בני שלושים שאוהבים טלוויזיה לא באמת אמורים לסיים את הסדרה ולהגיע למסך הזה. האלגוריתם כנראה לא לוקח בחשבון פילוח של "ראית את זה בגלל הנוסטלגיה, אתה די עלוב, הנה עוד דברים בשביל אנשים שחיים בעבר", וזה מעולה. כי היום שבו צופים אנכרוניסטים יהפכו לקהל יעד מטורגט, יהיה היום שבו הטלוויזיה תתמלא בתכנים ישנים ומתוחי פנים שהופקו רק כי מישהו זוכר להם חסד נעורים. זה יהיה היום שבו סדרות ניינטיז יטפסו את דרכן מעלה למסך ממרתפי הארכיון וינסו לשכנע אותנו שהן יכולות להיות רלוונטיות רק בגלל שפעם הן היו. נו, זו תהיה שנת 2016.
הבשורה הטובה היא שאם מאוד אהבתם את "בנות גילמור" המקורית לבטח תחבבו גם את מיני סדרת ההמשך, שמתרחשת תשע שנים אחרי. איימי שרמן פלדינו, היוצרת המפולפלת שבראה את העולם המפוטפט הזה חזרה בשביל שירת הברבור, וזה נראה ומרגיש כאילו מעולם לא עזבה בגלל סכסוכי תקציב ו/או עייפות החומר. הבנות אותן בנות, העיירה אותה עיירה, הקצב אותו קצב והקפאין עדיין כותב את התסריטים. לורן גרהאם ואלקסיס בלדל מתמקמות בנוחות חזרה בנעליהן של לורליי ורורי גילמור, וממשיכות להיות אם ובת שיש להן מערכת יחסים מוזרה, דביקה, לא פרופורציונלית אבל בסך הכל משעשעת לצפייה. יחד איתן הוחזרו גם כל שאר דמויות המשנה בהתפקדות מרשימה של 99 אחוז, ואחרי 20 דקות ראשונות של דיסוננס תרבותי (עליו מנסה הסדרה לגשר בהפגזה אינטנסיבית של רפרנסים תרבותיים עדכניים וניים דרופינג למציאות), חוזרים לשגרה הגילמורית. שבה, כפי שמהר מאוד נזכרים, לא קורה כלום. הרי אין באמת עלילה ב"בנות גילמור" יש כמות אינסופית של דיבורים על עלילה, דאחקות על עלילות פוטנציאליות, מדי פעם ויכוחים שמתחפשים לעלילה, אבל פיזית ותכל'סית הכל תמיד דומם ושום דבר לא משתנה.
סטארס הולו, כידוע, היא מקום קסום בממד מקביל עם גזיבו וחנות סודה, בו הזמן קפוא וכולם מצוירים. לורליי מכנה אותו "כדור שלג", והמודעות העצמית הזו היא הדבר החינני העיקרי שהופך את "בנות גילמור" לכיף שנון. אבל בסופו של דבר מדובר באסקפיזם שכנראה מחזיק יפה רק במינונים קטנים של שלושת רבעי שעה שבועיים, כי ארבעה סרטים של שעה וחצי כבר הופכים אותו למעייף כמו חופשה ארוכה מדי בצימר. לזכותה של פלדינו ייאמר שהיא הפצירה בנטפליקס לא לשחרר את כולם בבת אחת אבל נענתה ב"תנוחי".
הבועה מתחילה להתנפץ במיוחד כשרואים הכל ברצף, אז כבר מתחילים ממש להתעצבן מהסטגנציה הכללית, ומהמוזרויות הפרטיות והקינקיות שמגניבות רק את פלדינו. עוד פעם טרובדורים ברחוב? בריגדת החיים והמוות? חזיר ברחובות? קירק? מה את רוצה? פתאום לורליי, שעוצבה בתחילת שנות האלפיים כאימא הכי קולית בטלוויזיה, אשת העולם הגדול שיודעת הכל על הכל, נראית כמו אישה די עצובה שנרקבת כל לילה מול הטלוויזיה וההיילייט של היום שלה הוא להלביש את הכלב בבגדי בן אדם. רורי, הילדה הגאונית שהייתה אמורה להיות תקוות העולם החופשי, מתקפלת חזרה הביתה אחרי אכזבה קצרה ולא ברורה מהעולם האמיתי ומסתפקת בעריכת העיתון המקומי, פסגה מקצועית שמביך אפילו להכניס לקורות החיים. המטרה ברורה: במסגרת גישת ה"תנו לצופים מה שהם רוצים" בחרה "בנות גילמור" להגיש עוד מאותו הדבר - אבל בדיוק מאותו הדבר, גם אם זה אומר לכלוא את כל הדמויות שלה בכדור שלג ולנער חזק. אחת הבדיחות החוזרות בפרקים החדשים היא חבורה נלעגת של בני שלושים ומשהו שנכשלו בלהתבגר וחזרו העירה לגור עם ההורים, כשרורי מתעקשת שהיא לא חלק מהם. לסדרה עצמה דווקא אין בעיה להשתייך.
בגלל זה כנראה ל"בנות גילמור: שנה בחיים" כל כך קשה להתמודד עם המוות של אדוארד הרמן (אבא ריצ'רד גילמור), שהוא האחוז האחד שלא חזר למסך כי הוא טמון באדמה. זו פיסה של מציאות קרה ומחייבת שינוי שחדרה פתאום מבעד לפילטרים המגוננים וניכר שהסדרה, דרך הדמויות, מספידה אותו שוב ושוב ומתקשה לשחרר. עוד שינוי שקשה לסדרה לבלוע הוא דור ה-Y, שסביר שלא הכיר את הסדרה המקורית ולכן היא ויתרה מראש על לפנות אליו. בין הסירוב הקפקאי של לוק להעניק את סיסמת הווי-פי שלו ללקוחות, לייצוג של הבת שלו כיצור מפוחד וחרדתי שלא מבין רפרנסים, ולעובדה שהסדרה חושבת שהדבר הכי מגניב שאפשר לעשות בניו יורק זה להשיג קרונאט ונעלי טניס, אנחנו מתקרבים לרמות נרגנות מסוכנות של אהרון סורקין. יותר מזה - לורליי עומדת באמצע המטבח ואומרת "אני מרגישה שכל העולם משתנה ואני עומדת דום", והפתרון הנאור שלה הוא חתונה עם לוק. רורי מתחרפנת לחלוטין מסטוץ ראשון שעשתה בגיל 32. בסטארס הולו אי אפשר לערוך מצעד גאווה כי אין מספיק להט"בים (שמוכנים לצאת מהארון, הכוונה). זה יפה ומתקדם ש"בנות גילמור" היא סדרה על נשים חזקות שלא צריכות או תלויות בגברים אבל מעבר לזה בחייכם, אוי כבר עם השמרנות הזו.
"שנה בחיים" עושה בסופו של דבר את העבודה שלשמה הוחייתה מחדש הודות לדיאלוגים מצוחצחים שמצליחים לחפות על יותר מדי פגמים, אבל עדיין קשה לראות אותה מתקיימת כיום בלי קבי הנוסטלגיה שתומכים בה, וזה אף פעם לא מדד לתוכן טוב. לורליי מקפידה אמנם לצחוק שוב ושוב על ערוץ לייפטיים, אבל בסביבה הטלוויזיונית של היום זו בדיוק האכסניה שהייתה משדרת אותה, איפשהו בין "רקדניות קטנות" ל"אנריל", במרחק בטוח מהרגלי הצפייה של גברים בני שלושים פלוס שאוהבים טלוויזיה טובה. סחתיין שוב על האלגוריתם, נטפליקס.