כשסמאבי הזמין אותנו להשתתף בראלי קפריסין, מיד אמרנו שבטח שנגיע. באותו הזמן היינו בעיירת סקי בדרום גרמניה. הפסגות שמולנו החלו להלבין והקור התחיל להציק. המחשבה לנדוד דרומה, ללגום יין קפריסאי עז ולפגוש שוב את אותם אנשים חביבים ומאוהבים (במכוניות העתיקות שלהם כמובן) מלאה אותנו בחמימות.
בנובמבר מצאנו את עצמנו חיים בעיירה קסומה ומנומנמת בטורקיה, על חוף הים האגאי. מה שעשה את ראלי קפריסין לזמין וקרוב מתמיד. עלינו על האופנוע הצהוב הקשיש שלנו (מסוג ימאהה ונטורה או משהו כזה) בדרכנו לנמל אלניה, מרחק שבע שעות נסיעה לערך. "בכל יום יוצאת משם מעבורת לקפריסין. פרובלם ניוק" (אין בעיה), אמר נדיר החבר הטורקי שלנו שתמיד יודע הכל ומכיר את כולם.
בהזמנה הרשמית שקיבלנו באימייל היה כתוב: הראלי השישי למכוניות קלאסיות יחל בסללום במרכז הספורט של ניקוסיה ביום שישי ה-11 בנובמבר בשעה 18:00. מחכים לכם. היום יום חמישי. בחישוב גס, ואם האופנוע הצהוב לא יתמרד שוב, כפי שעשה לנו בעבר כשסרב בעקשנות לחצות את הגשר מעל הבוספורוס, אנחנו אמורים להגיע בזמן לראלי. ואפילו נספיק להוריד ראקי עם סמאבי, הייזם ונשיא הראלי.
אנחנו יוצאים מהכפר שלנו לקראת הצהריים. השמש זורחת ואנחנו שמחים לקחת את האופנוע שלנו למסע קצר אחרי שהמתין לנו בסבלנות חודשיים בטורקיה. חולפים על פני הפרדסים שופעי התפוזים ומטעי הרימונים של העיירה אורטג'ה. נפרדים מרצועת החוף ומטפסים לכיוון ההרים המכוסים ירוק. עצי תאנה וזית מתחלפים עם אורנים ואלונים תמירים. עכשיו למרגלותנו ניגלה ים טורקיז מנצנץ בשמש. מהפנט. אני שוקעת במחשבות עמוקות כפי שקורה לי בדרך כלל על האופנוע, משננת מילים שלמדתי בטורקית מהמורה ששכרנו. טשקור אדרים (תודה רבה), גוניידן (בוקר טוב) האסב (חשבון) שיט!!! אני פולטת בטורקית צחה.
מכונית עוקפת אותנו בפראות ואנחנו כמעט עפים לתהום המהפנט. כשהמח שלי מתאושש אני חושבת לעצמי שהטורקים, כמונו הישראלים, אנשים חמים ונעימים עד הרגע שבו הם עולים על הכביש, וכשדפיקות הלב שלי חוזרות לקצב נורמלי אני מגלה שהנוף השתנה לגמרי. ההרים מסביב קרחים והירוק פינה מקום לגוונים של חום ואפור. עכשיו בכל עשרה מטרים של נסיעה האוויר מתקר במעלה אחת לפחות. הקור מתחיל לדקור בגופי. מחלחל דרך הג'ינס ואל תוך מעיל העור הלא אמיתי שלי שקניתי בברשקה איסטנבול. אני מהדקת את הצעיף סביב צווארי וחושבת מה אלפרד, החבר הגרמני בחבורת האופנוענים שלנו, היה אומר על ליקויי הבטיחות הקשים שבהופעה שלי היום.
לאופנוע הצהוב שלנו יש רצונות וצרכים משלו
אנחנו עוצרים במסעדת דרכים להפשיר. מזמינם צ'רבה (מרק) עדשים וצ'ילי, ואיירן (משקה יוגורט) למתן את החריפות. הארוחה מלווה תמיד בפרוסות לחם פשוט וטרי שממתין בקופסאות פלסטיק על כל שולחן.
ממשיכים בדרך. חולפים על פני כפרים קטנים ועיירות בינוניות, בכניסה לכל יישוב יש שלט ובו שם הישוב ומספר התושבים בכפר. קרני השמש האחרונות חודרות דרך הזכוכית הכחולה של צריח המסגד, ובעלי דוכני הרחוב עליהם נחים בעצלות שקי אגוזים ותפוחי אדמה מסוגים שונים, מתחילים להתקפל. ביציאה מהכפר מתנפנף לו ברוח שלט בד "גולו גולו" (צאתכם לשלום או משהו כזה).
אנחנו עוצרים לתדלק. לאופנוע הצהוב שלנו יש רצונות וצרכים משלו ואנחנו למדנו לכבד אותו. אחמט, בעל התחנה, מזמין אותנו לשתות צ'אי. התה הטורקי חזק מאוד ומוגש תמיד בכוסיות זכוכית קטנות לצד קוביות סוכר. האנשים פה מתיידדים אתנו בקלות בזכות האופנוע הצהוב העצום שלנו ואולי גם בזכות הקסדות התואמות שלנו.
איך מכל המקומות בעולם נקלעתי דווקא לעיר המעצבנת הזאת?
הערב יורד. גם אחרי שאני לובשת את כל הבגדים שהבאתי - ממשיך להיות לי קר. אנחנו מחליטים לעצור בעיר הקרובה ללינה. מחר בבוקר נמשיך את הדרך שנותרה עד אלניה, ומשם נתפוס מעבורת. עד שש בערב בטח נספיק להגיע למפגש הפתיחה. קפריסין הרי כל כך קטנה.
אנחנו מבינים שהעיר הקרובה אלינו היא אנטליה. "הו אלוהים, רק לא העיר הזאת", אני פולטת לקסדה שמולי. גם הוא מהנהן להסכמה על אף שהוא בכלל לא ישראלי. מסתבר שגם לגרמנים יש דעה מאוד נחרצת לגבי חופשות "אול אינקלוסיב" באנטליה. אבל אנחנו עייפים ורעבים ומתנחמים בכך שמחר בבוקר בין כה וכה חייבים לעוף מוקדם להספיק למעבורת.
כשאנחנו יורדים מההרים לכיוון אנטליה האוויר מתחמם באופן ניכר ולרגע אני שמחה על הבחירה שעשינו. אנטליה הענקית נגלת לעיננו באורות מנצנצים וים שכבר קשה לראות את צבעו. אנחנו עוצרים לצד הדרך ומזמינים ב'בוקינג' מקום במלון, ושלא כדרכנו מפעילים את הנביגייטור. איך מכל המקומות בעולם נקלעתי דווקא לעיר המעצבנת הזאת?, אני מתלוננת לעצמי בפרצוף חמוץ. הדבר האחרון שאני רוצה כרגע זה להיות תקועה במלון חמישה כוכבים עם אוכל בינוני ותיירים שיכורים מרוסיה.
האופנוע מפלס דרכו באזור תעשייה מלא מוסכים וחנויות לחלקי חילוף למכוניות, חוצה גשר ענק, ניכנס למינהרה, מתחבר לכביש הנע לאורכן של שדרות סואנים עם מגדלי משרדים גבוהים. ואז הרחובות הופכים קטנים יותר וידידותיים. והאופנוע שלנו מוביל אותנו אל תוך העיר השוקקת, ומשם לרחובות צרים וסמטאות מרוצפות באבנים קטנות. אנחנו מגיעים למחסום הניצב באחת הכניסות של העיר העתיקה. נדמה לי שהאופנוע שלנו עושה עיניים לשוטר, כי אנחנו לא מספיקים להוריד את הקסדה והמחסום נפתח. האופנוע הצהוב שלנו דוהר עכשיו בלב ליבה של העיר העתיקה של אנטליה. לצד בתי קפה מודרנים, פאבים ומסעדות יפות המוארות בהמון נרות. לפתע בכלל לא דחוף לי להגיע למלון. כל המחשבות השליליות על העיר הזאת מתאדות באוויר החם וחיוך דבילי נמרח על פרצופי. הייתי באנטליה לפחות פעמיים לא היה לי מושג מכל היופי הזה...
מאז הפיגועים, באנטליה מתגעגעים לישראלים
אחרי שהאופנוע הצהוב שלנו עשה כמה סיבובים מיותרים והצליח לעורר את תשומת הלב הראויה לו, ואחרי ששבה את ליבם של יושבי הפאבים הצעירים וסחט מהם מחמאות וחיוכים, רק אז אנחנו מגיעים סוף סוף למלון שלנו. על אף השעה המאוחרת, בעל המלון מקבל אותנו בחיוך. אנחנו נכנסים למלון דרך חצר פורחת, מקבלים את המפתח ללא עיכוב, משלמים 35 אירו (כולל ארוחת בוקר) ועולים לחדר. החדר מפתיע אותנו. מרווח מאוד ויפהפה ובו שני חלונות עץ גדולים מכוסים עד החצי בוילון תחרה. בבוקר נגלה שבחצי השני של החלון נצפה הים במלא הדרו.
הרעב מציק ואנחנו יורדים לרחוב לחפש מסעדה טובה. בכל סימטא צדדית וברחוב הראשי פזורים להם בתי קפה קטנים, פאבים ומסעדות. אנחנו לא מתקשים למצוא מקום כלבבנו. אחרי הארוחה אנחנו מחליטים לברר מתי יוצאת המעבורת כי כבר ברור לשנינו שלא נוותר בקלות על ארוחת הבוקר מול הים. מלצר חביב מתנדב לעזור לנו למצוא את המעבורת המתאימה וככל שהוא גולש לנבכי הגוגל מתבהרת לנו התמונה העגומה. המעבורת הרגילה מאלנייה לקפריסין אינה פעילה כבר (אוף סיזן...) והוא רואה שיש מעבורת ממרסין לקפריסין. מה שאומר שמחר יש לנו למעלה משבע שעות נסיעה. אנחנו מביטים האחד בשני ומבינים שאין לנו ברירה. לא ממש מתחשק לי לנסוע על הבוקר 7 שעות, ואט אט מתגנבת לליבי משאלה להישאר עוד קצת במקום הקסום הזה (ותזכרו שאני מדברת על אותה עיר שהשמצתי קודם וסירבתי בתוקף לכל הצעה לנסוע אליה לחופשה). הרגשתי שבכל רגע שחולף אני מתאהבת בעיר הזאת. אסקיוז מי אומר המלצר החמוד כשהוא מביא עוד בירה אפס לשולחן, אני לא יודע מתי מתחיל הראלי שלכם אבל המעבורת הבאה ממרסין יוצאת רק ביום ראשון.
את ארוחת הבוקר הטורקית המפנקת הגישו לנו במרפסת הצופה לים. מזטים של בוקר, גבינה מלוחה, זיתים מסוגים שונים, עלים ירוקים, וגוזלמה טרי וחם (מאפה עלים במילוי גבינה).
וכך, חלף לו יום ועוד יום, ואנחנו לא יכולנו להיפרד מהמקום הזה. בכל בוקר פגשנו את ממט, בעל מלון הבוטיק שסיפר לנו שקצת קשה עכשיו באנטליה ובטורקיה בכלל. ושכבר לא מגיעים הרבה תיירים מאז הפיגועים, ושמתגעגעים באנטליה לישראלים שכבר אינם פוקדים את החנויות ("הישראלים אוהבים לקנות"), ואני יצאתי לרחובות העיר על מנת להצדיק את הדימוי שדבק בנו.
כל היום, מהבוקר עד הערב הסתובבנו ברחובות העיר העתיקה כשיכורים. ירדנו מהבזאר הגדול לנמל התיירות הסואן. גילינו חופי רחצה הנחבאים בין הסלעים, נכנסנו לכל אחת מהחנויות הקטנות והיפות הפזורות בכל פינה, הצצנו אל מלונות הבוטיק היפים הנחבאים בתוך גינות פורחות, לבתי קפה מעוצבים ומקומות ליין. טעמנו אוכל רחוב וישבנו במסעדות לרוב. וכשמיצינו את העיר העתיקה עברנו דרך שער עתיק אל העיר החדשה. רכבת קלה מודרנית לצד סוסים וכרכרות מקושטות, חנויות אופנה ורשתות לצד שווקים ססגוניים ודוכני רחוב. וכשכבר היינו מותשים מכל הקסם נכנסנו אל אחד הפאבים החשוכים, התכרבלנו בשמיכה והאזננו להופעה חיה של איזה זמר טורקי צעיר מלווה בגיטרה ששר שירים עצובים על אהבה נכזבת. או משהו כזה.
אחרי חמישה ימים נפרדנו מאנטליה היפה. וכל הדרך חזרה האופנוע הצהוב עשה לנו צרות, התיז עלינו שמן ומה לא עשה בשביל שנחזיר אותו לשם. אבל הפעם לא עזר לו כלום. הוא יצטרך לחכות לפעם הבאה. בדיוק כמונו. ואנחנו כבר מתגעגעים...