בסך הכל שנה מפרידה בין ההופעה הקודמת של Eagles of Death Metal בבארבי תל אביב לזו שהתקיימה כאן אמש באותו מקום. גם הסטליסט לא היה שונה משמעותית. ובכל זאת תהום פעורה בין השתיים. EODM לקחה את תואר "הלהקה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון של השנה" כשהופיעה בלילה סתווי של נובמבר בפריז במועדון הבטקלן בדיוק כשנכנסו טרוריסטים של דעא"ש וטבחו ב-89 בני אדם. "זו היתה שנה מוזרה", אמר ג'סי היוז, מנהיג וסולן הלהקה (לצד ג'וש הומי, חברו להקלטות שמעבר להיותו פרצוף מוכ?ר ומוכ?ר על הפוסטרים לא קשור בשום צורה למופע) בהתייחסות אחת ויחידה לאירוע הטראומטי, וזה כנראה אנדרסטייטמנט השנה. בעל כורחה מצאה את עצמה הלהקה פותחת מהדורות חדשות בעולם, ובאופן אירוני דווקא המוזיקה הלא ממש שפויה שלה הפכה לסמל עבור אוהבי מוזיקה שכמהים לשפיות.
על השפיות אפשר להתווכח, אבל הלהקה שהופיעה אתמול בתל אביב היתה הכל חוץ מסמל. בהופעה שנה שעברה זרק היוז פאק יו מתוקשר לרוג'ר ווטרס, קריאה שזכתה בשעתו לתרועות מהקהל הישראלי שתפס זאת כקול התנגדות לתנועת החרם. מאז יצא לנו להעמיק את הכרותינו עם דעותיו הפוליטיות של היוז. בראיונות שנתן לאחר הפיגוע הצטייר היוז כאיסלמופוב שמרן שהסתבך באמירות גזעניות והאשמות שנויות במחלוקת (למשל שעובדים ערבים במקום שיתפו פעולה עם המחבלים). אפשר לפטור זאת כתגובה טבעית לטראומה שחווה, אך מבין כל הניצולים, אליו כוונו הכי הרבה מיקרופונים כך שאסור לזלזל באחריות שנלוות לכך. הופעה נוספת בישראל האוהבת והאהובה, על אף שלא בטוח שהקהל הליברלי המקומי והיוז יסכימו עם נסיבותיה היתה יכולה להיות פוטנציאל נפיץ להצהרות מסוג זה עם כל המטען שנוסף להן בשנה החולפת. למרבה ההקלה היוז עשה בשכל כשהשאיר הפעם את הפוליטיקה בצד והתמקד בדברים שהפכו אותו אהוב מלכתחילה: סקס, אלכוהול ורוקנרול.
מבחינה מוזיקלית אין יותר מדי מה להרחיב על ההופעה. זו היתה הופעת רוקנרול מנופחת מטסטוסטרון עם שירים שהורכבו משלושת אלבומיהם + שני קאברים: אחד שכבר שמענו באלבומם האחרון ל-"Save a Prayer" של דוראן דוראן והשני ל-"Moonage Daydream" של דיוויד בואי בהדרן (כשהיוז לובש ז'קט עם השם בואי תפור על גבו). אבל הופעה של EODM היא מה שקורה בין השירים. אם נשים את אישיותו הבעייתית של היוז בצד ונתמקד במה שהקרין מהבמה, הרי שמדובר בפרפורמר בחסד. על אף שעצר לדבר כמעט בין כל שיר לשיר זה לא פגע ברצף האנרגטי של ההופעה. כנראה בגלל שהקהל צמא לסיפורים שלו לא פחות מלשירים עצמם. לכל אורך הערב הוא החניף לקהל המקומי, החמיא להפקה, פלירטט עם הנשים, פלירטט עם הגיטריסט שלו, יצא בשבחו של הליקר המקומי טובי 60 וחילק מפרטים, כיפים וקריצות לכל מי שרק יצר עמו קשר עין. וכל זאת כאשר זרקור מופנה אל הקהל לא פחות מללהקה על הבמה. היוז, כמאמר הקלישאה, עושה אהבה עם הקהל. בניגוד לרוב המופיעים/מאהבים הוא אוהב לעשות את זה עם האור דולק.
זו היתה יכולה להיות הופעה כבדה. רוב האמנים, אם היו עומדים בסיטואציה דומה, אולי היו מקדישים איזה שיר, מנמיכים את הווליום לרגע או מתייחסים למעמד הפסיכי שנקלעו אליו. לא היוז ולא EODM וגם לא בשירים שהיו יכולים להיות מטרות קלות כמו "Save a Prayer" או "I Love You All the Time", שהפכו למזוהים עם האירוע. הדרך שלהם להתמודד היא להדחיק ולהרחיק מהסט כל זכר מהפיגוע, וזו כנראה הבחירה האמנותית הנכונה. אין מקום לכבדות ודיכאון במוזיקה של EODM. אפילו לא לקצת.
גם בפעם הקודמת שהופיעה כאן עיקר כוחה היה באסקפיזם שהציעה. ונכון שהלהקה ורוב קהל ההופעות ברחבי העולם איבד את התמימות בשנה האחרונה. אבל תמימות זה חלק מהכיף באהבה למוזיקה. והיוז וחבריו עשו אמש כל שביכולתם כדי לשמר אותה, ולו לערב אחד. ודווקא בערב שבו הם מופיעים. זה לא מובן מאליו וזה מה שנתן ערך מוסף לאנרגיות שהטעינו את הערב. אהבתו של היוז לישראל נראית כנה. נקווה שעד הפעם הבאה שיבוא לבקר יעברו עליו ועלינו - שנים מוזרות פחות.