מקומו של שלומי ברכה בהיכל התהילה של הפופ והרוק המקומיים מובטח. הוא כבר לא צריך לעשות דבר - ונדמה שב-20 השנים האחרונות גם לא עשה יותר מדי - כדי לשמר או לקדם את הסטטוס הזה. לכן אלבום הסולו החדש שלו "מאדים ומחוויר" כל כך מפתיע. זה לא שחשבנו ש"אין לו את זה". פשוט כבר לא כל כך האמנו שהוא רוצה.
נדמה שבשנת 2016 זו הדגשה מיותרת אבל בכל זאת נזכיר במשפט: שלומי ברכה הוא משינה. נכון, מדובר בלהקה שכל חבריה חשובים. ובוודאי אין כוונה לזלזל בתפקידו של יובל בנאי כפרונטמן ויוצר שותף. אבל הגרעין הרעיוני של הלהקה ומי שבתחילת הדרך היה אחראי לשפה הייחודית שלה היה ברכה. למרות המרכזיות שלו באחת הלהקות החשובות ביותר שקמו בארץ הוא תמיד עמד בצד, שלא לומר בצלו, של בנאי. כשהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו "צ'אפלין צ'רלי" בשנת 2003, שמונה שנים לאחר פירוק הלהקה ועשרים שנה אחרי שהתחיל לנגן, זו היתה אחת התמות המובילות שבו. "אבל זה לא נראה לי / קטעים אינסטרומנטליים / אני רק מנגן לא שר". כך, במה שנשמע כספק סיכום קריירה ספק התנצלות הוא - ובכן - שר בשיר הנושא של האלבום.
"צ'אפלין צ'רלי" היה אלבום מצוין שמפתה לומר שהקדים את זמנו. האמת היא שהוא הגיע בול בזמן. אלבום שהמילה "אינדי" התנוססה מאליו בערך שנתיים לפני שזה נחשב לערך שחוב?ק גם בארץ. זו היתה הפעם הראשונה שברכה עמד בפרונט (על האלבום המצוין "רק על הקצה" מ-1998 הוא אמנם חתום כשותף שווה אך למעשה החליף את הכריזמה של בנאי בכריזמה של פורטיס) וכמו ששמעו את השחרור שהתלווה למהלך - שחרור גם מעול הציפיות הבלתי אפשרי שחווה תחת משינה - כך גם שמעו את חוסר הנוחות שלו. כאילו כדי להדגיש את חוסר הביטחון שחש אז, עד שסוף סוף שחרר אלבום סולו ראשון, החליטה משינה להתאחד. ברכה ושאר חברי הלהקה איפסנו את קריירות הסולו ויצאו לעשור נוסף, מצליח כלכלית אך דל אמנותית. האלבום נשאר כאי של (חוסר) שפיות מוזיקלית שמעריצי משינה - וגם מי שלא - נזכרים בו בערגה עד היום.
ברכה הוא אינו סולן טבעי. בשנים שבהן משינה הצליחה, מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים, אולי היתה לכך משמעות. היום ב-2016 לאף אחד לא באמת אכפת איך אתה שר. זה לא אומר שברכה נשמע רע באלבום החדש. למען האמת הוא נשמע מצוין. אבל הוא נשמע ככה בעיקר כי לראשונה שומעים שהוא נינוח ובטוח במקומו.
את האלבום הפיק עופר מאירי, שמזוהה עם הפקות אלקטרוניות ומיינסטרימיות יותר. אבל הסינרגיה בין השניים כה מושלמת שנדמה שההפקה הותאמה לברכה כמו כפפה. העבודה של מאירי "שקופה". לא שומעים אותו. אבל כשמתרכזים במוזיקה אפשר לשמוע שהיא הרבה יותר אוורירית ממה שנדמה בהתחלה, והכבדות של המילים והגיטרות יחד עם החספוס בקולו של ברכה מאוזנים עם משטחי קלידים דומיננטיים ששומרים את האלבום בשיווי משקל. כך בבלדות כוח כמו שיר הנושא או "דרקון", וגם בשירים פרועים יותר ומוכווני דיסטורשנים כמו "בית החיות" ו"לך לשם". התוצאה היא אלבום לא משעמם או פשרני אבל גם לא כזה שמכוון במודע לשוליים. אם היה בוחר באחד הכיוונים לא היינו מופתעים. הראשון הוא בחירה מסחרית מתבקשת, השני הוא אזור נוחות אמנותי שמאפיין לא מעט "פרויקטי צד" של חברי להקות מצליחות. הניסוח המדויק של קו האמצע הזה הופך את האלבום להצהרת כוונות מוזיקלית מרעננת.
הצהרת כוונות נועזת עוד יותר הביע ברכה כשלהרכב ההופעות שלו בחר את להקת המטאל קין והבל 90210. יש כאן בחירה מודעת לתת למופע שילווה את האלבום ערך אמנותי מוסף. אלו לא סתם שירי האלבום מבוצעים על הבמה, יש גם הבטחה לעיבודים חדשים ומקוריים. אבל יותר מזה יש כאן חיבור שלכאורה מפתיע אבל בעצם אין טבעי ממנו. המוזיקה המקורית של קין והבל מאוד מושפעת מברכה ובעיקר מהכתיבה שלו, אותה ניתן להגדיר כשירי נונסנס שלא מנסים להצחיק. השירים שלהם הם "פי אלף יותר שלומי ברכה" בין השאר כי הם כותבים ופועלים בתקופה ובסצנה שמתגמלות קיצוניות מוזיקלית. הבחירה של ברכה בהם משקפת את הבחירה שלו עצמו להתקרב לצד האפל שתמיד התחבא בשיריו (גם השטותיים).
נכון להיום מיצב את עצמו שלומי ברכה בנקודת מרכז ברוק הישראלי, אבל זה לא מרכז אבסולוטי. זה מרכז שממוקם משמאל לעופר מאירי ומימין לקין והבל. העמדה הזו, שבה אפשר למקם גם את דודו טסה ואביב גדג', מסמנת את אחת התקופות הטובות ביותר אי פעם לז'אנר החבוט שנקרא "רוק ישראלי". בניגוד לטסה וגדג' שנמצאים בשיאם, ברכה באמת כבר לא צריך להוכיח שום דבר. ההצלחה שלו לנסח אמירה מוזיקלית משמעותית אחרי שנים של עשייה היא קריאת כיוון חשובה לחלק מבני דורו שהתנוונו עם השנים. זה תמיד מפתיע כשזה קורה. זה כנראה לא צריך להפתיע שזה בא מהצ'אפלין צ'רלי של הסצנה.