הופעות היפ הופ בינלאומיות בישראל תמיד מעוררות בי חשש קטן. אולי זו אובר פולניות, אבל גם בתקופה שבה ההיפ הופ פורח בישראל, אני חושש למקומו של הז'אנר בתרבות. אמני היפ הופ ישראלים אמנם כבר הצליחו לבסס עצמם במיינסטרים הישראלי, אך אין כל הבטחה לכך שזרועות החיבוק המיינסטרימי פתוחות גם עבור עמיתיהם מחו"ל. אלה וגם אלה סובלים עדיין מהנטייה הישראלית לראותם בתור קבוצה הומוגנית של אמנים שכל אמן בה מייצג את הז'אנר כולו מהרגע שהוא מגיע אל קדמת הבמה. לכן, החששות מקבלת פנים צוננת לראפרים שמגיעים לישראל לראשונה מביאים אותי לראות בכל הופעה איום שמא יכולה זו להיות הופעת ההיפ הופ המיובאת האחרונה לזמן הקרוב. אחרי הכל, מספיק כישלון אחד כדי להרתיע אמרגנים מלנסות ולהנחית בישראל ראפרים נוספים בזמן הקרוב.
אל ההופעה של ויז קאליפה הגעתי חמוש באותם חששות, אבל לא לקח זמן רב מרגע הכניסה ללייב פארק בראשון לציון כדי להבין שלא זו תהיה ההופעה שתסתום את הגולל על הופעות היפ הופ מחו"ל. מהר מאוד התמלא האמפי, הן באזור הגולדן רינג והן בדשא. הראפר חובב הגאנג'ה (בלשון המעטה) ניצח את החום, העקיצות והיורו והצליח למלא את המקום. על הקהל עצמו נדבר בהמשך, אבל בהחלט מדובר בהישג מרשים של כל המעורבים בדבר.
הופעות החימום שנבחרו, כהן@מושון, לוקץ' ופלד (בליווי להקתו DUB LFO), היו מתאימות וראויות, אבל את ההצגה גנב דווקא Future Gang, הרכב הדי ג'ייז שניצח על הערב והכניס את הקהל לאווירה בשורה של להיטי "טראפ" מדויקים טראוויס סקוט, Desiigner, Young Thug ושאר החשודים המיידיים הרימו את הקהל והגישו אותו על מגש של כסף עבור ויז קאליפה.
קאליפה, מצדו, עשה כל מה שהיה יכול כדי לשמור על האנרגיות של הקהל. כמה ימים לפני ההופעה (הראשונה בסיבוב ההופעות הנוכחי), השתתף קאליפה ב"קלאש" של אקדמיית המוזיקה של רדבול בלונדון, שבו הצליח לשלהב את הקהל הקשה של התחרות כמעט לכל אורכה (גם אם הפסיד בסופו של דבר). מהמקום שבו עמדתי, נראה כי התקשורת עם הקהל בראשון לציון היתה מעט קשה יותר. קאליפה הוא אמנם מכונת להיטים בארצות הברית, אבל חלקם הגדול של להיטיו בבית ובאירופה היו זרים לקהל הישראלי וזכו לתגובה אדישה מעט מצדו. הקהל המאוד צעיר (אני מעריך שממוצע הגילאים נע סביב 18) בלייב פארק קיבל בהתלהבות להיטים כמו "Black and Yellow" ו- "Young, Wild and Free" , אבל לא מיהר לקפוץ בשיר "Most of Us" ובחלק גדול מהשירים שבוצעו בהופעה. היכולת של קאליפה לייצר פזמונים קליטים עזרה לו מאוד בכמה מן השירים שביצע (כולל כמה חדשים), אבל ברגעים מסוימים ניכרו קצרים בתקשורת בין הקהל לקאליפה והדי ג'יי שלו, Bonics.
אותו די ג'יי, אגב, היווה נקודת תורפה בהופעה של קאליפה, כששימש גם כהייפ מן ולא הצטיין במלאכתו. קריאות לקהל לחזור אחר דבריו, שגרה בכל הופעת היפ הופ, נענו בקול חלוש במיוחד, אם בכלל. הקריאה לקהל להתרחב למעגל פוגו בשיר "We Dem Boyz", לא שחזרה את ההצלחה מהקלאש בלונדון (לפחות מנקודת המבט שלי). ופה אולי גם המקום לשאול מדוע הגיע קאליפה מלווה בדי ג'יי בלבד כאשר באיוונט ההופעה בפייסבוק נכתב כי יהיה מלווה בלהקה חיה.
על אף כל אותן נקודות חולשה, מדובר היה בערב מוצלח. קאליפה הוא פרפורמר אנרגטי במיוחד אשר מחזיק כמעט לבדו את ההופעה כולה. לאורך כל ההופעה הרעיף הראפר אהבה על הקהל הישראלי, ביטא את התרגשותו מהופעתו הראשונה בישראל כמעט באותה תדירות שביטא את אהבתו למריחואנה. שירים כמו "King of Everything" ו- "KK" אמנם בלטו בהיעדרם, אבל הלהיטים הגדולים לא הופקרו. סיום ההופעה בלהיט הענק "See You Again" שלח את הקהל הביתה מרוצה ועזר להשכיח את הרגעים המביכים יותר בהופעה. אותם רגעים אולי צרמו מעט בזמן ההופעה, אבל חשיבותם זניחה. מותר להתבאס על הקהל (ולהרגיש זקן), אבל זה מחיר קטן לשלם בתמורה לאפסון החששות ולתקווה לחזות בראפרים נוספים בישראל.