כשעלתה על המסכים שלנו בשנה שעברה היתה "זרה" של רשת Starz כשמה כן היא: זרה לנוף הטלוויזיוני שלנו. דרמת הפנטזיה התקופתית המבוססת על סדרת הספרים המצליחה "נוכרייה" מאת דיאנה גבלדון, הציבה על המסך דמות גיבורה נשית, שמצד אחד התעקשה לשמור על נשיותה בכל מחיר ומנגד התעקשה להישיר מבט לכל הדמויות הגבריות שסביבה. מאז התווספו ג'סיקה ג'ונס, הסוכנת קרטר והשבוע גם כריסטין ריד מ"חברה בתשלום מראש" חביבת המבקרים, והפכו את העניין הזה לשגרה. אם תשאלו את יוצריהן, אגב, זה בכלל אמור להיות עניין של מה בכך. אחרי שנה שבה אישה הובילה את הדור החדש של "מלחמת הכוכבים" ולאחר שוונדר וומן האפילה על שני הגיבורים שלצדה בסרט גיבורים ענק, העונה השנייה של "זרה" היא כבר עוד שלב קטן באבולוציה. שלב שבו הסיפור אמור להיות המבחן המכריע ולא רק הגיבורה שבמרכזו, ובמבחן הזה "זרה" אשתקד לא תמיד הצליחה לעמוד.
העונה הראשונה של "זרה" - שבמרכזה קלייר רנדל (קתרינה בלפה), אחות בריטית שחוזרת 200 שנים לאחור למוקד המאבק בין השבטים הסקוטיים לאימפריה הבריטית - הסתיימה בקליימקס מזעזע שבמהלכו עבר בן זוגה של קלייר, ג'יימי פרייז'ר (סם יוהאן) התעללות פיזית ומינית קשה על ידי הקצין הבריטי ג'ק רנדל. הטראומה הזאת, שהצגתה האפילה במידה רבה על הרגעים האכזריים והנוראים ביותר ב"משחקי הכס", הובילה את השניים לצאת את גבולות סקוטלנד ולנסות את מזלם בפריז. העונה השנייה (שמשודרת מדי יום רביעי ב-yes ובסלקום TV בצמוד לשידור בארה"ב) מתמקדת בניסיונותיהם של קלייר וג'יימי למנוע את מרד היעקובינים של 1745, אירוע שבמהלכו ניסו שבטי ההרים הסקוטיים ("היילנדרס") להתאחד תחת הנהגתו של הנסיך הגולה צ'ארלס אדוארד סטיוארט, ולכבוש את כס השלטון הבריטי. המרד נכשל ובתגובה ביצעו הבריטים טיהור אתני אכזרי בשבטים הסקוטיים, זיכרון שמלווה את ההיסטוריה הלאומית הסקוטית מאז ועד היום.
לכאורה, מאחר ו"זרה" מבוססת על סדרת ספרים, נראה מעט מוזר להחמיא לה על החידוש הגדול שמתרחש בעונה השנייה. אולם עם כל הכבוד ליכולות הפרוזה המשובחות של גבלדון (שמשמשת גם כיועצת בסדרה), המהפך החזותי של "זרה" מהנופים הירוקים של סקוטלנד לפריז האריסטוקרטית של טרום המהפכה הוא לא פחות ממהפנט. הסטים העצומים של ארמון ורסאי והגנים המקיפים אותו, נשפי הענק, הטירות עמוסות המשרתים - קשה לבקש ביצוע מדויק ומרהיב עין יותר. ההקפדה של יוצר הסדרה רונלד ד. מור בפרטים יוצרת סדרה חדשה לכל דבר ועניין, וזה ממש לא עניין של מה בכך. העוגן של מור היה ונותר שני גיבוריו הראשיים ובייחוד קלייר. מעבר להיותה המספרת שמחברת עבור הצופה פרטים שונים שלא נראים על המסך, קלייר במהותה היא הברומטר של הסדרה. כשהיא תקיפה הסדרה עולה שתי מדרגות ברמת האגרסיביות, כשהיא זוממת דבר הסדרה הופכת מותחת יותר. לכן בכל פעם ש"זרה" מותירה את הגיבורה שלה מאחור היא הופכת חיוורת.
קלייר של העונה השנייה ממשיכה את הקו של המחצית השנייה בעונה הקודמת, ופועלת הרבה יותר מאחורי הקלעים. הרגעים הטובים ביותר של העונה מתרחשים בניסיון שלה לשקם את היחסים עם ג'יימי רדוף הטראומה ואכול הבושה. כמו בעונה הקודמת, גם הפעם קלייר היא הצלע הדומיננטית בקשר הזה, והשפעתה על בן זוגה מגיעה לידי ביטוי ברגעי כאב וגם ברגעי שיא כמו סצנת מין הריונית, שכבר הוכתרה לאחד מהרגעים המכוננים של העונה. עם זאת, כאשר יוצאים מחדר השינה המשותף, השפעתה של קלייר על העונה הולכת ונחלשת. ג'יימי נשלח לכתת רגליים בסלונים של אצילים ונסיכים, מוסיף לשנאה העצמית שלו בכך שהוא פועל נגד אנשיו שלו ומנסה למנוע מהתשתית של המרד לרקום עור וגידים. הרבה שיחות על ממון, הרבה מזימות להטות דמות שכיחה כזו או אחרת נגד רעותה. בכל אותו הזמן קלייר מנסה למצוא מטרה חדשה בחייה באמצעות התנדבות בבית חולים מקומי ומשיכה בחוטי המאבק מאחור.
ברגעים רבים לאורך העונה השנייה "זרה" נראית כמו עטיפה יפהפייה לסיפורים ודמויות אפורות. המרד היעקוביני אמנם נחשב לטראומה היסטורית עבור הסקוטים, אבל אינו מהווה אירוע חשוב מספיק כדי לרכז אליו סיפור של עונה שלמה כפי שקורה כאן. גם הנבלים החדשים שבהם נתקלים קלייר וג'יימי העונה חלשים וחסרי מעוף, המרכזי שבהם הוא אציל חמור סבר שנשבע לנקום לאחר שמעשיהם של השניים עולים לו באובדן של משלוח ימי. המניעים של דמויות המשנה בסדרה נעים בין הלא סביר ללא חשוב, אף אחת מהן לא מצליחה לבלוט ולהוכיח את חשיבותה לעונה. בנוסף מרבה "זרה" לעסוק בעונה הזו גם בהשלכות של תמורות בציר הזמן לגבי עתידן של דמויות. העיסוק הזה (כמו בכל כך הרבה מקרים שבהם צירי זמן נכנסים לתמונה) בעייתי מבחינה לוגית, אבל זה אולי היה נסלח אילולא גם הוא היה משעמם לרוב. ההתרחשויות תמיד על אש קטנה, תמיד על גבול הבנאליות, ועם זה קשה לעבוד.
העונה השנייה של "זרה" מגדירה אותה במידה רבה כסדרה שמחזיקה בידיה קלפים חזקים, אבל מתעקשת להשתמש בהם במשורה. האסתטיקה המרשימה שלה והדמות הראשית המצוינת היו יכולים להפוך לטובים הרבה יותר עם סיפור ודמויות משנה טובות יותר. אולי זה הרצון להיצמד לכתביה של גבלדון שמונע מ"זרה" לפרוץ דרך כסדרה מרשימה באמת, אולי זה העיסוק בסיפור היסטורי קטן מדי, בסופו של דבר התוצאה היא זהה. כמו קלייר רנדל, גם "זרה" מסתכלת מאחורי הקלעים על ההתרחשויות של גדולים ומפורסמים, ומקווה שיום אחד תוכל גם היא לפרוץ דרך ולהגשים את עצמה.