"ערב טוב", אמר גרג דולי ופתח את הופעתו עם עברית מהלב ור' אמריקאית מאווררת לכל חיך. ערב - הרי זה מה שכותרת מסע ההופעות הבטיחה ולזה הוא כנראה התכוון על-פי השעון הרוקנ'רולי שלו. אם לילה מעניק לחיית פרא את החושך כדי לתפוס לה טרף, לפניו מגיעה השעה שבה שוקעים אל תוך הסצינה במשחק מקדים אקוסטי. הערב שמור לאינטימיות רכה יותר, רגע לפני שאפשר להוציא את כל השדים החוצה. הפעם האחרונה שבה גרג דולי עלה להופיע על במה על ישראלית היתה לפני שנה, כשהוא הגיע עם האפגן וויגז, מתודלק ביצר הרוקנ'רול המחוספס והמוכר של הלהקה, מוכן לטרוף בעיניו כל אחד ואחת (עדיפות לאחת) שיעזו להתקרב. בליל אמש (מוצ"ש) הביא איתו דולי משהו קצת שונה. שנה לאחר שניסר את הזמן עם גיטרה, הסתקרנתי לראות כיצד זה נשמע כשהוא פוצע את האוזניים ומאחה בקצב איטי יותר.
אך זה לא ממש מה שהתקבל ממנו באותו "ערב". למרות המחסור בתופים, הגיטרות עדיין חישמלו את האולם בבית מיומנה, ודולי מחק כל שריר פואטי רך עם קללות של "מאד'ר פאקרז", כי למה לו פואטיקה עכשיו? אבל עוד נגיע לזה. אולם ההופעות/תיאטרון הקטן החל להתמלא כאשר עלתה גל דה פז להופעה אקוסטית במלוא מובן מיתרי הגיטרה. כשלצדה רק פריטות בלוזיות וכיפיות של מוטי לייבל, חיממה דה פז את ההרכב העיקרי וקיבלה את פניהם של המתיישבים עם נשמה ענקית שיצאה מתוך הגרון שלה. בין אנגלית פשוטה להברות שקיפצו בין אוקטבות שונות, היא לא העזה לקחת כמובן מאליו את המעמד ונתנה הכל מהכל למי שהקפיד להיכנס בזמן אל האולם.
דולי עלה זמן קצר לאחר מכן, עם דייב רוסר על גיטרה וחורחה סיירה על הבס. הוא החל את סט השירים עם גרסאות שקטות יותר של "If I Were Going" ו-"The Body" של האפגן וויגז והגאטר טווינס בהתאמה. לאחר מכן הוא שם דגש על חומריה של להקתו הטוויילייט סינגרז. "זה בשביל הגברות", הקדים דולי להגיד לפני שנתן פרשנות חשמלית לשירו של מרווין גיי, "Please Stay Once You Go Away", ומאז הכל היה נתון תחת כוחו הדמדומי של דולי, אשר תוחזק היטב ע"י התוספת הנעימה של רודריגו ד'ארסמו, שעלה עם כינור דרמטי ב-"Bonnie Brae". ב-"Step Into The Light" (מהאלבום "Black Love" שבעוד עשרה ימים יחגוג יום הולדת 20) פרט ד'ארסמו על הכינור והוציא ממנו צלילים מתוקים יחסית לאריזה המחוספסת של שאר ההרכב, ואיים לחטוף מדולי את מעמד "כוכב הערב", אבל לא לאורך זמן.
כהרגלו דולי לא שכח בפני מי הוא מופיע, ופלירטט בקללות ובהומור יחד עם הקהל בעודו מנסה לשמור על רמת סאונד ונגינה מקצועיים. כשעמרי בר עלה לנגן על הקלידים ופיספס בצליל את ההתחלה של "Martin Eden", סלח לו דולי בחיוך והתחיל מחדש. על אנשי הסאונד הוא לא חס עד שהמוניטורים והמיקרופונים היו לטעמו, ואפילו איים בספנקינג שטען כי מגיע להם בסוף ההופעה. "אתם לא יכולים לעצור אותי", אמר בחצי חיוך וחצי מה שנראה כמו רצח בעיניים, כשהמיקרופון שלו חדל לעבוד. באמת אי אפשר היה לעצור אותו, הוא הזמין את הקהל לעמוד למרות הקצב דל השומן של השירים, ולאחר שהקהל נענה לבקשתו, הוא כבר לא איפשר לישבן לחזור למקום חפצו. קשה היה למעריצים בקהל לסרב לכריזמה הבימתית ולכישרון הווקאלי מלא הנשמה של היוצר הלילי.
הערב של דולי זייף, לאו דווקא מבחינת הסאונד, אלא מבחינת המשמעות הרומנטית שלו. הגיטרות האקוסטיות שבהן ניגן במהלך ההופעה היו רק חזות רכה, והצלילים החדים שניגרו מתוכן העניקו לקהל רוקנ'רול בגירסה מעט מעודנת במקום חוויה אקוסטית. התופים אמנם לא נכחו שם, אבל הגיטרות היו רועשות מספיק בשביל לטלטל את זמן הערביים ולהחשיך אותו עם שריטות קלות. לא פלא שלפני שדולי ירד מהבמה בפעם ראשונה הוא בירך את הקהל ב"לילה טוב", כי זה הזמן החי ביותר במוזיקה שיצר במהלך השנים. "Candy Cane Crawl" ו-"Teenage Wristband" איפשרו לכל העומדים להניע את הראש קצת מצד לצד, ואז דולי ירד באמת מהבמה, רק בשביל לצאת שוב, לחתום ולהצטלם עם מי שהוא באמת אוהב - את המעריצים והמעריצות (דגש על המעריצות).
אם אתם נמנים בין המעריצות והמעריצים של דולי, סביר להניח שלא תרצו לפספס את מה שהולך לקרות הערב במועדון הבארבי. אם בא לכם לגלות כיצד רוקנ'רול אמיתי נשמע כאשר מפשיטים ממנו את הקצב ומזמינים אליו כינור, לכו על זה.