רבים ממבקרי הטלוויזיה הכתירו את עלייתה של "היהודים באים" למסכי הערוץ הראשון בשלהי 2014 בתור נס. תוכנית סאטירה שיוצאת מהמקורות (אבל מתפרשת מהר מאוד גם הרחק מעבר לגבולות התנ"ך, וגם אל העתיד) כדי לצחוק על הכאן ועכשיו? ועוד בערוץ הממלכתי? גם בהתחשב בהתניה המגוחכת של שידור "הכל שפיט" במקביל אליה בשם האיזון הקדוש, נוכחות "היהודים באים" בחיינו היתה פלא בלתי מוסבר. במידה רבה העונה השנייה שלה, שעלתה ביום שישי האחרון, היא פלא גדול אף יותר. בישראל של פברואר 2016 מאיימת שרת התרבות בפייסבוק על בכירת השחקניות הפעילות בסוג של חיסול קריירה, בישראל הזו ספרים מוצאים מתוכנית הלימודים בגלל עידוד התבוללות ואזרחים מחולקים לשתולים ונאמנים. ולא, הטענה ש"היהודים באים" משודרת בשישי בערב - לכאורה משבצת שבה מרבית מתנגדיה גם כך לא צופים בטלוויזיה - לא תופסת בעידן הממירים המקליטים, הרשתות החברתיות והזמינות של הפרקים לצפייה באתר הערוץ הראשון.
מערכון פתיחת העונה, בדומה לזה שפתח את קודמתה, רחוק מלהיות החריף והחד ביותר של "היהודים הבאים". ראש המוסד צבי זמיר (מוני מושונוב) מגיע למשרדה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, יום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כדי לבשר לה על התראה חמה למלחמה. הוא מוצא את מאיר, צמרת השלטון והצבא בעיצומה של מסיבה סוערת לציון 2,310 ימים לניצחון במלחמת ששת הימים. ניסיונותיו למשוך את תשומת לבם עולים בתוהו בתוך האווירה השיכורה, ורק אזעקות המלחמה שמעירות את המנהיגים הלומי ההנגאובר ביום למחרת, מלמדות כמה גדול היה המחדל. הפאנץ' על האופוריה שעלתה לישראל בהפתעה שהובילה למלחמה הטראומטית שחוק, אלמלא מקבילים אותו למציאות הקיימת. ממשל שמוזהר שוב ושוב שחוסר מעשיו מובילים את כולנו לאסון וממשיך להתנהל כאילו אין מחר? משום מה זה נשמע מוכר.
בהמשך "היהודים באים" עולה כמה רמות בחדות ההומור, עם פגיעות מדויקות בבטן הרכה של ההיגיון התנ"כי. כך במערכון על רחל ויעקב, בו מבקרת רחל (יעל שרוני) את אהובה שנישא במסגרת עסקה עם אביה, לבן, לאחותה, לאה. יעקב (יוסי מרשק) מסביר כי מעשי האהבים הבלתי פוסקים עם לאה נובעים מחוסר ברירה, שהוא חושב רק על רחל תוך כדי ושמדובר פשוט בגזירה שעליו לבצע. עם זאת הוא מזהיר אותה "אל תצאי עם גברים אחרים או משהו, כי אז אצטרך לרצוח אותך. לא נעים". רגע מבריק נוסף מתרחש כשאדם מגיע לתקן את המזוזה שלו, ומקבל צלב כחלופה ואת ההסבר "זה עובד על אותו עיקרון. רק עם מערכת הפעלה שונה". היכולת הזאת של "היהודים באים" לא רק להצביע על נושאים אבסורדיים בהקשר מקראי, אלא גם לקשור אותם להווה שלנו ולמושגים רלוונטיים, הופכת את הסאטירה שלה לחכמה ומחדשת. השילוב של מערכונים כאלה עם שיעורי התנ"ך של "ארץ נהדרת", נושך את המציאות העכשווית בישראל הרבה יותר מאשר עוד חיקוי של פוליטיקאי.
הדיוק הזה של עבר והווה עובד נהדר במערכון שכבר הצליח לעורר סערה (מכוונת מן הסתם) עוד כששולב בפרומואים לקראת פתיחה העונות. שיר השמות של אלוהים, טייק אוף מבריק על "That's Not My Name" של The Ting Tings, אולי לא בועט בבטן כמו המערכון שמיד נתייחס אליו, אבל הוא מציג בפעם הראשונה את העובדה שהתקינות הפוליטית קיימת עוד מהתנ"ך, ושאפילו להוא שאת שמו אין לומר כבר מתחיל להימאס ממנה. אבל אם מחפשים סיבה אחת, מערכון אחד שבגללו ורק בגללו "היהודים באים" מצדיקה את קיומה, מדובר במערכון על יגאל עמיר (ששודר בתוכנית השנייה). הקטע מציג את עמיר נכנס למכונת זמן מתא הכלא שלו, חוזר ל-4 בנובמבר 1995 כדי לעצור את עצמו רגע לפני הרצח, ולהבהיר שהתוצאה תהיה "אחלה". קשה להאמין כמה קצרה וחדה יכולה להיות סאטירה מדויקת באמת כפי שהיא מבוצעת כאן. ברגע האחד הזה אמרה "היהודים באים" הכי הרבה על ישראל של היום מאז "החמישייה הקאמרית", וכשנזכרים מה היתה האווירה הפוליטית והחברתית שבתוכה פעלה החמישייה, בהשוואה לזו שבה פועלת "היהודים באים", מבינים שמדובר בחתיכת הישג.
לא כל המערכונים של "היהודים באים" שווים ברמתם. הסגמנט החוזר שבו נשאלות דמויות מרכזיות בהיסטוריה המדינית לספר על עצמן דברים של יודעים עליהן, לא מצליח לייצר אמירות חזקות מספיק. גם המערכון בתוכנית השנייה על חנה רובינא צעקני מדי וחוזר על בדיחה חלשה על פאתוס של שחקנים פעמים רבות מדי. אלא שהרגעים הטובים של התוכנית (עוד אחד כזה הוא המערכון על הדרוזי הראשון בצה"ל) מכפרים על כל הפספוסים. ברגעים האלה מצליחה "היהודים באים" לומר על החברה הישראלית ועל החיבור המוזר בין דת ומדינה דברים ש"ארץ נהדרת" לא מעזה לומר בפריים טיים של ערוץ 2. אם המחיר של איכות כזאת הוא משבצת שידור בערב שבת בערוץ הראשון, זהו מחיר שמוצדק לשלם שוב ושוב ושוב, עד שמישהו שם בצמרת יחליט לסגור את השאלטר על מעוז האומץ האחרון.