גיא מזיג - השחור החדש
הרבה זמן עבר מאז שהגיטרות של גיא מזיג עשו נעים באוזן באלבומים של הדורבנים. להקת הרטרו-דיסקו התפרקה ב-2009 מבלי להשאיר מספיק יורשים חוקיים לירושה הדלה ממילא של הFאנק הישראלי, בטח בגרסתו המשעשעת נוסח מזיג וחבורתו. 7 שנים זה הרבה זמן להיעלם - טוב, לא לגמרי להיעלם: מזיג הפציע פה ושם בכל מיני הפקות כגיטריסט ומעבד, למשל במופע המחווה הגדול לאריק איינשטיין בפארק הירקון או באיחוד של כוורת כאחד מחברי הנגנים המחזקים. שוב, זה לא מקרה שמזיג נטל חלק באיחודים נוסטלגיים, כמו שזה לא מקרה שהדורבנים היתה להקה נוסטלגית. "השחור החדש" הוא לא ממש חדש, ואם להיות כנים, גם לא עד כדי כך שחור. מה שיותר חשוב, זה שהוא חזר בכוחות רעננים מתמיד באלבום חינני למדי.
"השחור החדש" הוא אלבום קצר למדי (תשעה שירים סה"כ), רצוף ממתקי גיטרות פאנקיות, מייללות געגועים לסבנטיז. האסוציאציות הראשונות שלי לשירים של מזיג הן מאוד מקומיות - יש רגעים שמזכירים מאוד את דני סנדרסון וגזוז - מזיג ניצל את האיחוד של כוורת כדי ללמוד מקרוב, אני בטוח - ובכמה רגעים אפילו מתי כספי. הוא זמר מוכשר והוא לא שכח להוסיף קולות רקע נשיים כדי להגיע לסאונד המתבקש. חמוש באנרגיות, כובע מים ומצב רוח טוב מזיג כתב כמה שירים נחמדים - "רוצה שנתממש", "מתעורר מאוחר" ו-"לבד במדבר" למשל, הם שלישייה שמגיעה ברצף מוצלח בזה אחר זה.
בכוונה כתבתי "מצב רוח טוב" - זה אלבום שמח מאוד. השיר העצוב הבודד בו, "אם רק תדברי", מגיע אחרון, ונשמע כמעט לא קשור לאלבום, למרות שהוא אחד היפים בו. מנגד, שמונת הקודמים דומים עד זהים אחד לשני, וגם זה קצת פוגם בהנאה. כשמדובר במוזיקאי וירטואוז, אפשר היה לצפות לרפרטואר עיבודים רחב יותר. עניין אחרון הוא הגימורים: האסופה הזאת מכילה קבוצת שירים טובים, אבל מזיג לא הלך עד הסוף. הוא יכול היה להפוך כמה מהשירים לרגעי פופ נדירים במרחב המוזיקלי המשמים של המיינסטרים הישראלי, אבל בחר שלא להוציא מהם את המיץ. לפעמים זה מתבטא בכתיבה עצלה - משחק המילים "עושה קסמים ורוקנרול" הוא חמוד, אבל שאר השיר נעדר את התחכום היחסי שלו - ולפעמים פשוט, כאמור, השירים לא מוצו. ולכן, "השחור החדש" הוא כיף. זה אחלה אלבום. משמח, קצבי, מלא הומור וכוונה טובה, אבל לא מעבר לזה.
מיכאל גוטליב - ביג בן
להאזנה לאלבום במלואו:
לפני כמה שבועות, בעקבות דיון בפייסבוק, חשבתי שבמוזיקה הישראלית מתחולל משברון בכל הנוגע לטקסטים. מצד אחד, אינפנטיליזציה, פסוודו-עומק ובינוניות מצויים בשפע, ומצד שני - כל מיני פניות לשירי משוררים בשנים האחרונות הובילו לאותו מקום בדיוק - אמנים נעזרים בטקסט של משורר גדול כדי לשאוב הערכה, אבל הרבה פעמים הלחנים שלהם מינוריים ומשעממים, וחסרי כל מטען משמעותי נלווה לטקסט. זה, מן הסתם, לא נוגע לכולם וכמובן שדברים גרועים היו תמיד ושיש גם לא מעט כותבים מוכשרים מאוד בסביבה, ומלחינים מוכשרים שמעבדים מילים בחוכמה. מיכאל גוטליב שייך לקבוצה האחרונה. ב-"ביג בן", אלבומו השני והקצר גם הוא (שבעה שירים), יש כמה הלחנות מרתקות למשוררים חיים ומתים. חשוב מכך - הקול האותנטי שלו עובר דרכם.
הלב של המיני-אלבום הזה הוא חציו הראשון, שלושת השירים הפותחים. שני השירים הראשונים הם שיר הנושא, לחן יצירתי לשיר קליל ולא רציני במפגיע של אלתרמן על חדשות מתפרצות בכל העולם שנשמע רלוונטי להדהים גם ב-2015 ו"חתול בדירה ריקה" - נאום קודר של ויסלבה שימבורסקה ברקע פסנתר, העוסק בתמה כואבת: "למות - לא עושים דבר כזה לחתול. כי מה יעשה חתול בדירה ריקה?". על שניהם עולה "בין ביתי וביתך" - שיר אהבה הומואי יפהפה מאת אילן שיינפלד, מגבר שמאלני לגבר ימני, רצוף בנופי המקום הזה והקושי לחיות בו ולראות מעבר להבדלים: "תמיד אתה נראה לי כגיבור יורד מתוך ארצות האינתיפאדה... פתע, בתוך אהבתנו, אני מוצא עצמי מתגעגע לנוף ילדותך. קשה לתפוס איך זה אפשר בכלל. אך מבעד לכל ההרג והדם ישנם אנחנו, שנינו, ורצון להחיל את האהבה על נופי העבר. ואולי, בעצם, אין יפה מזה". אפשר לדבר הרבה על מה השורות האלה יכולות להגיד בימים כאלה.
גוטליב הוא זמר סביר, לא יותר, אך מסביר פנים. הוא מזכיר במובן מסוים יותר שחקן מבצע מאשר זמר, וזה הולם את הדרמה והמשחקיות שבשיריו. העיבודים מינימליסטים ברוחם, בהפקה מוזיקלית של קורין אלאל - שלה גוטליב הפיק בעצמו את מופע העיבודים הקאמריים לשיריה, "לתמונה נוספו המון צבעים". בסיכומו של דבר: נחמד מאוד, לאוהבי הז'אנר.
בקטנה:
שום אדמה לא רעדה בשיר החדש של אהוד בנאי והדג נחש, לכל היותר סערה בכוס מים. מי שקיווה לראות הפגנת כוח של שניים מהאמנים המשפיעים והמשמעותיים במוזיקה הישראלית, קיבל שיר חיוור מאוד, רגיל מאוד ומאכזב מאוד. הוא מצטרף לשורת השירים החלשים שקיבלנו לאחרונה מבכירי אמני ישראל, כשלום חנוך ושלמה ארצי (ודיקלה).