בפעם הראשונה שרוני מארה קיבלה לידיה את התסריט של "קרול", היא ויתרה על ההזדמנות לככב בו, ולא בגלל שלא אהבה אותו. הכל דווקא קסם לה: הסיפור, שדרש ממנה לגלם זבנית המפתחת מערכת יחסים עם לקוחה עשירה שלה בניו יורק של שנות החמישים תקופה בה אהבה חוצת מגדרים ומעמדות היתה רחוקה מלהיות דבר מובן מאליו; העובדה שאת מושא אהבתה היתה אמורה לגלם מלכת השחקניות, קייט בלאנשט; ובעיקר זה שבשרביט הבימוי אחז טוד היינס, מי שהודות ל"הרחק מגן עדן", "אני לא שם" ואחרים, ביסס את מעמדו כאחד מן היוצרים המוערכים והמרהיבים בעולם הקולנוע האמריקאי העצמאי, וידוע גם כמי שמיטיב עם הקריירה של כוכבותיו.
ובכל זאת, מארה סירבה בנימוס. הבעיה היתה בתזמון: ההצעה הגיעה בדיוק לאחר שחזרה משבעה חודשים מייגעים בשבדיה, שם צילמה את "נערה עם קעקוע דרקון" בהדרכתו של דיוויד פינצ'ר, מי שידוע כאחד הקולנוענים הכי תובעניים בהוליווד. כוחותיה הנפשיים הידלדלו בגלל החוויה הזו, וגם בגלל התדמית שהתקשורת נהנתה להדביק לה באותה תקופה, כעונש על כך שהיא לא אוהבת להתראיין. ככה זה, כשגברים בהוליווד קשי עורף, קוראים להם "טיפוסים". כשנשים עושות זאת, הן "דיווה" ו"ביץ"'.
רק לאחר שלקחה נשימה ארוכה, הרגישה מארה נכונה למשימה. כיוון שנדרש זמן רב להרים את "קרול", התפקיד עוד היה פנוי לשמחתה, ובסופו של דבר, לשמחת כולם. הרבה בזכות תצוגת המשחק שלה, הדרמה-תקופתית רומנטית הזו צברה מומנטום אדיר כבר בהקרנת הבכורה העולמית שלה, במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן לפני תשעה חודשים. מיד בסיום הפרמיירה היה ברור כי זה יהיה אחד הסרטים האמריקאים הגדולים של 2015, ואכן הוא צעד בחודש האחרון בראש כל רשימות הסיכום של כלי התקשורת באנגליה ובארצות הברית, קיבל שלל מועמדויות לגלובוס הזהב וצפוי גם לככב ברשימת המועמדים לאוסקר. היום (חמישי) יגיע לבתי הקולנוע בארץ.
מי שנהנית במיוחד מהצלחתו היא מארה, בת שלושים כיום. אמנם, השחקנית כבר קיבלה מועמדות לפסלון הזהב על "נערה עם קעקוע", והיו לה תפקידים גדולים וטובים גם ב"תופעות לוואי" ו"נאהבים מחוץ לחוק", אבל "קרול" הוא רגע שיא מבחינתה הופעתה בסרט הקנתה לה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, העיטור החשוב עד כה בקריירה שלה, ואיש לא יתפלא אם תקבל גם עליו את האוסקר הראשון בחייה.
את מארה אני פוגש יום לאחר אותה פרמיירה בקאן, שהתחילה את כל מסע ההצלחה שלה. בשעה שרוב המרואיינים בריביירה יושבים ברשמיות על כיסא, היא חצי-שכובה על ספה, ברגליים יחפות, דבר המסמל את הבוז המסוים שהיא רוחשת לכל הטקסיות והמלאכותיות של עולמות הפסטיבלים ותקשורת הקולנוע. "הכל פה כל כך אבסורדי בעיני", מודה הכוכבת. "זו הפעם הראשונה שלי בתחרות הרשמית בקאן, וכל העניין הזה של להתכונן במשך שעתיים לשטיח האדום ואז לצעוד עליו בעקבים ובשמלת ערב זה מגוחך".
היה קל לקשור למארה שמות תואר בסדר הגודל של "מלכת הקרח", גם בגלל היותה בת למשפחה ניו יורקית אמידה ומיוחסת אביה הוא פונקציונר בכיר באחת מקבוצות הפוטבול הגדולות באמריקה, הג'איינטס, ואחותה קייט גם כן שחקנית ("בית הקלפים", "איש המאדים"). אבל מבעד לתוויות הללו שכל כך קל להדביק, המציאות אחרת לגמרי, לפחות בהתרשמות שלי.
נכון, מארה שונה מן המודל המקובל של השחקן ההוליודי המודרני. היא לא מקפידה לספר בדיחות חברמניות שיצוטטו בטוויטר, לא מספקת מחוות גוף שיהפכו לגיפים ובאופן כללי אינה מתנחמדת אבל זה לא אומר שאינה נחמדה. העניין הוא שלמרות הדימוי האריסטוקרטי, כוכבת "קרול" פשוט תמיד מדברת דוגרי ותכלס. אין לה פה גדול, אבל גם לא ייצא ממנה בולשיט, ואף שניכר כי הראיונות הללו לא מעניינים אותה במיוחד, הרי שאופייה ותבונתה משחררים ממנה תגובות מעניינות, גם בלי מאמץ.
הימים ארוכים, אבל בפנים של מארה אין עייפות, רק שילוב של אדישות מה ושעשוע מהסיטואציה זה שכל כך הרבה באים לראיין אותה, זה שכולם גברים, זה שכולם שואלים אותם שאלות. מדברים שוב ושוב על הממד האקטואלי של הסרט, שמעלה את סוגיית היחס של החברה האמריקאית לאהבה חד-מינית, אבל זה בכלל לא עניין מבחינתה. "הרבה דברים משכו אותי בתסריט, אבל ההד החברתי בטח לא היה אחד מהם", היא מסבירה. "תבין: אני חיה בין לוס אנג'לס וניו יורק, וזה אומר שאני מוקפת באנשים מתקדמים וליברליים, ומבחינתנו אף פעם לא היתה חשיבות לשאלה אם זה גבר שאוהב גבר, אשה שאוהבת גבר, אשה שאוהבת אשה וכך הלאה. אני יודעת שזה לא כך מבחינת כל העולם, אבל זה כן כך בעולמי. החיים שלי הם בועה בתוך בועה, ומכילים רק אנשים פתוחים לגמרי".
גם על סצנת הסקס כולם מדברים. בכל זאת, לא כל יום רואים בסרט אמריקאי משגל קולנועי לסבי גרפי ומפורט יחסית. גם זה, כמובן, לא עניין גדול מבחינתה. "עשיתי כבר כל כך הרבה סצנות סקס בקריירה שלי, שכבר אין לי בעיה איתן", היא אומרת. "נכון, זו הפעם הראשונה שאני מצלמת סקס עם אשה, אז מה? זה לא שונה מסצנת סקס עם גבר. בשני המקרים, אני עושה אהבה מול המצלמה עם אדם שאני לא באמת מאוהבת בו, שאני לא באמת שוכבת איתו. בכל המקרים, תמיד יש במאי שאומר לך בדיוק מה לעשות. הכל מתוזמר, הכל מהוקצע. אני יודעת שיש אנשים שעירום וסקס לסבי זה ביג דיל מבחינתם, אבל אני מדור אחר, ולנו לא אכפת מדברים כאלה".
לאחר שהוצאנו את הפילים הללו מהחדר, אפשר לדסקס גם נושאים נשגבים יותר, ובהקשר של "קרול" לא חסרים כאלה. העשייה הקולנועית שלו מספקת שעות נוספות לחובבי ניים-דרופינג: הוא נראה, בין השאר, כאילו מישהו רקח יחדיו סרט של דאגלס סירק, צילום של ויויאן מאייר, ציור של אדוארד הופר ופרק של "מד מן". "אני לא יודעת אם זה הסרט הכי אסתטי שעשיתי, אבל הוא בהחלט הכי מיוחד, והוא גם אחד היחידים שצילמתי בפילם", היא מספרת. "אין מצב בעולם שהתוצאה היתה כך לו צילמו אותו בפורמט דיגיטלי. היופי בו עוצר נשימה. לפני הצילומים טוד הביא לי ספר שאצר, ובו תמונות מאמריקה של שנות החמישים, כדי להבין את הווייב שהוא חותר אליו. הוא גם נתן לי כמה דיסקים להקשיב להם, וכמה סרטים לראות".
איזה למשל?
"אתם תמיד רוצים לדעת...".
מצטער.
"אני זוכרת שהבולט מביניהם היה 'Lovers and Lollipos' מ-1956. אותו לא ראיתי בעבר, אבל בעיקרון ביליתי את רוב ילדותי ונעוריי מול סרטים קלאסים בטלוויזיה. זה תמיד היה סוג הקולנוע האהוב עליי. ראיתי שם עולם שלא הכרתי, והוא היה נראה לי כל כך רומנטי. אני שמחה אמנם לחיות בעידן בו היתה התקדמות כל כך גדולה בנושא זכויות האזרח, ובכל זאת יש לי צביטה נוסטלגית בלב כשאני מסתכלת על שנות החמישים. העידן הלא טכנולוגי הזה, שאתה צריך להתקשר מטלפון ציבורי ולשים עוד מטבע, ואתה לא בטוח שתספיק להגיד את כל מה שרצית לומר למושא אהבתך, ואתה שולח לו מכתבים בכתב יד ואתה אומר לאנשים שתפגוש אותם במקום ובשעה מסוימת ואם הם לא שם אז אין לך איך לבדוק איפה הם יש בזה משהו יפה בעיני. היו פעם אתגרים קטנים כאלה, שהפכו את החיים למעניינים יותר. היום מוציאים את הסמארטפון ופותרים הכל בקלות. לא צריך תושייה, לא צריך מחשבה".
נוסף לצד החזותי, אחד הדברים המהפנטים בסרט זה תצוגת המשחק שלך. יש בה משהו אניגמטי כמעט הכל בה בנוי על ניואנסים, על מה שנאמר מתחת לפני השטח. הלחיץ אותך, תפקיד כזה, בו מה שאת לא אומרת חשוב יותר ממה שאת כן אומרת?
"הייתי לחוצה, אבל לא בזמן הצילומים אלא לפניהם. אמרתי לעצמי 'מה אני אעשה? אין לי מה לעשות, אין לי הרבה שורות בסרט, הדיאלוגים פנימיים'. חשתי פאניקה לפני תחילת העבודה, אבל ברגע שהתחלנו, כבר הוקל לי. אחרי הכל, הדמות שלי מהופנטת בידי זו שמגלמת קייט בלאנשט ונושאת אליה את עיניה, וזה בדיוק היחס שלי לקייט, אז לא היתה לי בעיה להעביר את זה. עם זאת, אף פעם לא ידעתי אם אני עושה עבודה מספיק טובה, ואם הקהל באמת יצליח לקרוא את מה שאני מנסה לשדר".
מארה, כמובן, לא צריכה את "קרול" בשביל להיות בסטייל. היא אחת הנשים היפות בעולם, על המסך ובמציאות, וגם מטובות המתלבשות. "הסגנון האופנתי שלי מושפע מדברים רבים", אומרת השחקנית. "מארכיטקטורה, מוזיקה, עשורים שנות העשרים, שנות הארבעים. אני אוהבת להסתכל על דברים ויש לי עין אסתטית, ללא ספק".
חוץ מלהיות אייקון אופנה ושחקנית את גם מעורבת בפעילויות צדקה רבות. זאת עוד עדות לכך שעולם הכוכבות והקולנוע בסופו של דבר רחוק להיות הדבר הכי חשוב בשבילך?
"להיות שחקנית זה לא מספיק, זה ברור, אבל אף מלאכה מסוימת אחת לא היתה מספיקה בעיני. אנשים הם יצור מורכב, ואנחנו צריכים למלא את עצמנו מכל מיני כיוונים בכל מיני דברים. אני אוהבת להיות לבד, ואני גם אוהבת לטייל בעולם ולהתוודע לאנשים ולמקומות. זה מעשיר אותי כשחקנית אבל חשוב מכך, זה ממלא אותי כאדם, וכל מה שציינתי עכשיו מרכזי בחיים שלי לא פחות מאשר המשחק".
ובכל זאת, שאלה על משחק, ולא קשורה ל"קרול" עברו כבר ארבע שנים מאז "נערה עם קעקוע דרקון", איפה ההמשכון? לא מתאים להוליווד להתעכב כך.
"זה עוד שאלה שכולם שואלים. האולפנים שכרו תסריטאי לכתוב את הפרק הבא בסדרה, ומעבר לזה לא ברור לי מה קורה. הייתי רוצה לככב גם בסרט ההמשך, זו היתה התוכנית שלי מלכתחילה וזה יהיה עצוב בעיני אם זה לא יקרה, ועד כמה שאני יודעת, זו גם הכוונה של המפיקים כרגע, אבל האם זה בטוח יהיה כך, ואם כן מתי? זה כבר לא תלוי בי".
אמרת בתחילה שאת חיה בעולם מתקדם לגמרי, בו אין הבדל בין גברים לנשים. את מרגישה שזה כך גם בעבודה שלך?
"בסביבה שלי, בין החברים שלי והאנשים שאני מבלה איתם, יש שיוויון מוחלט בין גברים ונשים. בתעשייה שלי, בהוליווד, זה לא כך, ולדעתי גם לא באף תעשייה אחרת. נשים מקבלות הרבה פחות תפקידים מעניינים מגברים, זה ברור, אבל אני חושבת שזה קצת מתחיל להשתנות בשנים האחרונות, והנה אתה רואה לא מעט להיטי אקשן שנשים מובילות אותן".
איפה אוסקר? ואני לא מתכוון לפסלון אלא לכלב שלך, שכך קוראים לו.
"איפה הכלב שלי? נגמרו השאלות?".
להפך, הגענו לעניין הכי חשוב!
"אני נוסעת הרבה ותמיד דואגת להפקיד את אוסקר בידיים טובות, של מישהו שאוהב אותו, אם כי אף אחד לא אוהב אותו כמוני. הוא באמת כמו הילד שלי, ולכן אני לא כל כך אוהבת לדבר עליו ומבקשת שלא תשים תמונה שלו. כשמתאפשר לי, אני לוקחת אותו לכל מקום ויכולה להתבונן בו במשך ימים שלמים"
מה הדבר הכי מצחיק שהוא עושה?
"מממ...הדבר הכי מצחיק שהוא עושה? נראה לי שאין כזה. אוסקר שלי הוא כלב רציני מאוד!".