"ירקו עליי ברחוב. צעקו עליי", מספרת עינת ויצמן, אחת השחקניות הפוליטיות הבולטות בישראל. "ופעם אחת מישהו התקרב אליי קרוב מדי. הוא צעק עליי. הוא היה מאיים. היה רמזור אדום ואני ממש חיכיתי שהרמזור יתחלף לירוק כדי שאוכל ללכת משם, כי הרגשתי מאויימת. הוא היה קרוב מדי. אני זוכרת באיזה צומת זה קרה. זה צומת שתמיד קורים לי בו דברים. באותו צומת לפני שבועיים מישהו אמר לי: 'שירדוף אחרייך ערבי, אמן!'. זה מפחיד אותי. ב'צוק איתן' הרגשתי מותקפת לא בגלל כמה טילים שהצליחו לחדור דרך כיפת הברזל, אלא בגלל האנשים האלה שלא נותנים להביע סולידריות עם הפלסטינים".
ויצמן לא שומרת את דעותיה לעצמה. תכונה נדירה בקרב השחקנים בישראל. רבים מהם מעדיפים לשתוק ולהמשיך לשחק. זה לא עובד עבור ויצמן שמשגרת לאוויר העולם מילים מלאות תשוקה אך נטולות התלהמות.
"הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל מחוץ לחוק זו השתקה והסתה נגד ציבור שלם. ההסתה הכי מטרידה היום היא הסתה נגד הציבור הפלסטיני, גם נגד הפלסטינים האזרחים וגם נגד הפלסטינים הנתינים", היא אומרת על הכרזתו של הקבינט המדיני-ביטחוני השבוע (שלישי) על הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל כהתאחדות בלתי מותרת והוציאו מחוץ לחוק. "זאת אחת התוצאות של רצח רבין. מאז הרצח אמנם לא היתה הסתה כזאת, אבל יש המון הסתות נגד המון אנשים וקבוצות. בעצם הרצח הוא לא דבר שקרה בעבר, אלא דבר שמתקיים עכשיו, בצורה יומיומית. אנחנו חיים את התוצאות של הרצח. כל השדים יצאו מהבקבוק. מירי רגב, כל מיני חוקים, הוצאת התנועה האיסלאמית מחוץ לחוק".
שלשום (שלישי) שיתפת בעמוד הפייסבוק שלך ציטוט של ח"כ באסל גטאס ממפלגת בל"ד. המשפט הבולט בדבריו הוא "יש להוציא את הציונות מחוץ לחוק. נקרא לחרם על ישראל". כך הוא אמר בתגובה על הוצאת הפלג הצפוני של התנועה היאסלאמית מחוץ לחוק. לצד שיתוף דבריו, לא הבעת הסתייגות מהם. האם משתמע מכך את תומכת בהצעה להוציא את הציונות מחוץ לחוק?
"לא. אבל התגובה שלו היתה לעניין בעיני".
עשרים שנים לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, יצא לאקרנים "רבין, היום האחרון", סרטו של הבמאי עמוס גיתאי. ויצמן מגלמת בסרט עורכת דין בוועדת שמגר. הסרט מתאר לא רק את יומו האחרון של רבין אלא גם את האווירה שאפשרה את הירצחו ע"י יגאל עמיר. ויצמן מדברת איתנו גם על ההשלכות מהרצח. "נתניהו הוכתר כראש ממשלה בגלל הרצח, והוא עדיין מכהן כראש ממשלה. במונחים של טרגדיה יוונית, יש פה חטא שלא כופר, וכל עוד הוא נשאר המלך, נשאר בראש, המדינה לא תשקוט".
"רבין, היום האחרון" מבוסס על עובדות וממצאי ועדת שמגר ועוקב אחר סיפוריהן של דמויות שונות ובהם סוכני האבטחה, היועצים הפוליטיים, הפנאטים הדתיים והרוצח. בשלב מסוים דמותה של ויצמן ניגשת לחברי ועדת שמגר ואומרת להם כי הם אינם חוקרים את הדבר הנכון. "הדמות שלי יושבת בוועדה ושומעת שוטרים, אנשי צבא, היועץ המשפטי לממשלה, ולאט לאט היא מבינה שצריך להסיט את המבט למקום שונה לגמרי, צריך להסתכל על העומק של החברה הישראלית ולא על הכשלים האופרטיביים. זה מה שהיא באה להגיד. אני ראיתי אותה בתור המצפון של הסרט", אומרת ויצמן. "אף פעם לא עבדתי קודם על משהו שמתייחס לאירוע היסטורי. ואני חושבת שעמוס היה מאוד אחראי להיסטוריה. הוא עשה תחקיר מאוד מרשים. הטקסט הראשון שהוא נתן לי לקרוא היה דו"ח ועדת שמגר. קראתי את הדו"ח ודיברנו עליו. כשעבדנו על הסצנה שבה אני עומדת מול הוועדה ואומרת שהם לא חוקרים את הדבר הנכון, עמוס אמר לי, תנסי לכתוב את הסצנה. זה הפתיע אותי, זה לא משהו שנתקלתי בו בקריירה שלי, שבמאי אומר לי 'תכתבי את הסצנה'. הוא כמובן לא השתמש בזה, אבל אני אני חקרתי את זה, אני חשבתי על זה, אני דיברתי על זה, ואני כבר הייתי מוכנה לסצנה".
ויצמן, כאמור אמנית שלא משותקת על ידי החששות מלהביע את דעתה, חתומה בימים אלה על שלוש יצירות אמנותיות הנוגעות למציאות הפוליטית הקשה בישראל. בנוסף לסרטו של גיתאי על רצח רבין, היא גם משחקת בשתי הצגות שמועלות בתיאטרון תמונע - "המלט Machine" שכתב היינר מולר וביימה נאוה צוקרמן, וההצגה שגם כתבה וביימה, "בושה טוקבקים על תיאטרון" בתמונע בה היא משחקת לצד מורד חסן, שלדבריה מעלה את השאלות "איזה מחיר אמן משלם על הדעות שלו ואיזה קשר יש בין אמנות לפוליטיקה". "אני מקווה שהקהל יוצא מההצגה וחושב על זה", היא אומרת. בהצגה של ויצמן ומורד היא מתייחסת בין השאר לנאצות, להתקפות ולאלימות שחוותה במהלך מבצע "צוק איתן". "מחול השדים של ההסתה נגדי התחיל סביב חולצה שלבשתי ב-2006 וכתוב עליה FREE PALESTINE. באותה השנה עוד אפשר היה להסתובב עם חולצות כאלה. היום זה לא מתקבל על הדעת", אומרת ויצמן. "בזמן 'צוק איתן' העלו את התמונה מ-2006, כאילו היא צולמה בזמן המלחמה והתחילו להיכנס בי. לסיפור נכנסות כל מיני דמויות, כמו ציפי לבני, הסוכנת שלי, המשטרה אליה הגשתי תלונה והתיאטרון שבו שיחקתי. מכיוון שהאירוע המכונן הוא החולצה, כל ההצגה אני מחליפה חולצות, עליהן כל מיני כיתובים, שלקחתי משוק הכרמל. אלה כיתובים מזעזעים מבחינתי, כמו 'VISIT ISRAEL BEFORE ISRAEL VISIT YOU' וכל מיני דברים אלימים. בניגוד לססמאות האלה, 'FREE PALESTIAN' היא סיסמה חיובית, סיסמה של שיחרור, היא לא צופנת בתוכה שנאה".
"את האירועים הלא פשוטים שעברתי בקיץ 2014 עיבדתי להצגה, וזה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות. הכלי שלי זה אמנות, מצאתי את הערוץ שלי לעבד את הדברים, ואני מקווה גם שחורג מגבולות העצמי לאמירה יותר רחבה". עם כל הקושי של ההתקפות עליה, מבהירה ויצמן: "נכון, אמנים מותקפים ומסיתים נגדם. אבל יש בעיות יותר גדולות. הטרגדיה של 'צוק איתן' אינן ההתקפות על אמנים. הטרגדיה היתה אחרת. הטרגדיה היא של העם הפלסטיני, הטרגדיה היא של התושבים של עזה. זו הטרגדיה. הטבח. נכון, ירקו עליי ברחוב, אבל אני לא הקורבן פה".
את יכולה להבין למה רבים במדינה כועסים עלייך?
"על זה שאני לא ציונית טובה ומחויבת למדינה? כן, אני יכולה להבין את זה. אבל אני לא חושבת שהמחויבות הראשונה של אדם היא למדינה שלו, אלא לערכים אחרים".
חלק מהעם לא מוכן לסבול בעת מלחמה הבעת סולידריות עם פלסטינים, שנתפסים על ידי אותו חלק בעם כאויב.
"בחירת המלה 'אויב' היא בעייתית בעיני. אני בפירוש לא מזהה את הפלסטינים כאויב בשום דרך. אני לא מזוהה עם המדינה. המדינה זה לא אני. אני ישראלית, אני נולדתי פה, אני מחוייבת לערכים מסוימים, אבל אני לא מחויבת בצורה אוטומטית למדינה".
ויצמן, בת 42, פרצה לתודעה באמצע שנות התשעים בסדרות "הפוך" בדמותה של ענת שילון. לאורך השנים, היא שיחקה גם בסדרות "מתי נתנשק?" ו"אפידורל"; בסרטים "מבצע סבתא", "אהבה קולומביאנית" ו"שושנה חלוץ מרכזי"; ובהצגות תיאטרון שונות, בהן "ליזיסטרטה 2000", "ג'ננה" עליה זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל עכו ו"עובד שבת" בתיאטרון אל מידאן. בנוסף, ויצמן כתבה טורי דעה בכלי תקשורת שונים (ביניהם וואלה! NEWS), הוציאה ספר ילדים בשם "שתי סינדרלות" ומלמדת משחק בפני מצלמה. היא בעלת תואר ראשון באמנות רב-תחומית ותואר שני במחקר תרבות מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני נוסף בתקשורת פוליטית. ויצמן נשואה לעורך הדין איתן דיאמונד, לזוג שתי בנות והם מתגוררים בתל אביב.
על תפקידה בהצגה "המלט Machine" של היינר מולר, בבימוי נאווה צוקרמן, שעלתה ביולי בתיאטרון תמונע, אומרת ויצמן: "גם זה תפקיד פוליטי. אני בתפקיד אופליה, אבל אופליה של מולר ולא של שייקספיר. זו אופליה שהיא ריבוי של נשים ולא אשה אחת. נשים שהקריבו את עצמן, פגעו בעצמן או למע מטרה גדולה יותר או למען גבר. אם אופליה של שייקספיר מטביעה את עצמה, אז אופליה של מולר מחליטה לא להתאבד אלא להשתחרר. יש משפט שהדמות שלי אומרת, וזה המשפט שאני הכי מתחברת אליו בהצגה: 'אני יורדת לרחובות לבושה בדם שלי'. לקח לי זמן להבין את המשפט עד הסוף. זה דמות שיוצאת החוצה, והמחיר שהיא משלמת רשום עליה, רשום לה על הפנים, רשום לה על הגוף. והיא לוקחת את המחיר, ויוצאת לרחוב. מתוך ידיעה שזה מה שהיא עושה".
- באיזה אופן גם את, עינת, במציאות שלך, "יורדת לרחובות לבושה בדם שלך" באופן מטאפורי?
"אני לא מסתובבת עם דם, אבל אני יודעת מה המחיר שאני לוקחת אותו על עצמי. אני לא נסוגה ואני לא אסוג מהדעות שלי. ובהצגה 'המלט Machine' אני גם מצטטת את השיר 'הכל פוליטי' של ויסלבה שימבורסקה. אני מאוד מתחברת לזה כאמן. אם אתה מחליט לשתוק, זאת החלטה פוליטית. ואם אתה מחליט לדבר, ואיך אתה מחליט לדבר, זה הכל החלטות מודעות. אז אי אפשר להגיד: אני אמן שלא מעורב פוליטית. כי השתיקה היא אקט פוליטי רב עוצמה".
כשויצמן אומרת שהיא משלמת מחיר בשל השמעת דעותיה, סביר שהיא מתכוונת גם למקרה הבא. במאי 2013, התראיין נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, לתוכנית "מה יהיה" בהגשת יואב גינאי ברשת ב', ודיבר על חרמות נגד קיום הצגות של תיאטרון הקאמרי בעולם, וטען כי קבוצת אמנים ויוצרים ישראליים, ובהם כביכול גם עינת ויצמן, מעודדים את חרמות אלו. קטע מתוך הקלטת הריאיון הזה משמיעה ויצמן בהצגה "בושה- טוקבקים על תיאטרון". "ישנה קבוצת אמנים ויוצרים ישראליים", אומר סמל בריאיון ההוא, "שמפעילים - כמו איזה מערכת רב קווית, רב תחומית, בכל מיני מקומות בעולם לחצים לא להופיע כאן. מפעילה אינטלקטואלים ואנשי רוח. אותה קבוצת אמנים מונה שחקנים ונגנים שמתפרנסים מהתיאטראות הישראליים, ממוסדות התרבות ומלהקות המחול. את חלקם אני מכיר". מי למשל, שואל המראיין גינאי את סמל. "כל מיני, אני לא רוצה להגיד שמות מפאת צנעת הפרט. עינת ויצמן, שחקנית, שמופיעה בתמונע, שמופיעה בכל מיני, היא מפעילה יחד עם חבריה גורמים מסוימים שלא ייתנו לקאמרי להופיע, לא להבימה. למשל, כשנסענו להודו עם 'סטמפניו', לפסטיבל ניו דלהי הגדול, הפעילו כ-150 אינטלקטואלים שחתמו על עצומה לא לתת לנו להכנס לניו דלהי. מנהלת הפסטיבל נתנה לנו להכנס, נכנסנו, אבל היתה הפגנה גדולה מאוד. עכשיו מסיתים אותם, מה אומרים להם? 'התיאטרון הקאמרי מופיעים באריאל, מופיעים בשטחים הכבושים'. כאילו כל ההצגות שלנו בשטחים הכבושים. כאילו. זאת אומרת, הם מהלכים אימים עליהם".
ויצמן, בתגובה לדבריו של מנכ"ל הקאמרי: "תכלס, זה מאוד החמיא לי שהוא חושב שיש לי את הכוח לשבש את פעולת השגרירות למען ישראל של תיאטרון הקאמרי בעולם".
בכנס חופש ביטוי וקולנוע שהתקיים החודש במכללת מנשר, אני אומר לויצמן, היה מחד מי שביטא את התהיה האם החשש שאחז ברבים בעולם התרבות מפגיעה בחופש הביטוי מצד שרת התרבות והספורט מירי רגב והשלטון בכלל היא מוגזמת, לאור העובדה שרבות מהסערות שעוררה רגב הן בשלב זה רק התטאויות ולא מעשים. מאידך, בכנס הזכירו שהיו כבר מספיק מעשים ממסדיים שנתפסו כאנטי דמוקרטיים כמו ביטול הקרנות "רעד בעזה" או הדרת הסרט "אל סף הפחד" מחוץ לימי פסטיבל ירושלים. "בוודאי שהחששות לפגיעה בחופש הביטוי לא מוגזמות", אומרת ויצמן. "עובדה שלחברי מורד חסן, שחקן אלמידאן, אין עכשיו עבודה בתיאטרון. מדברים עכשיו על להחזיר את התקציב, אבל בינתיים חודשים ארוכים הם לא עובדים. ברור שהסכנה אינה רק התבטאויות". ועם זאת, ויצמן מסכימה עם אחד המסרים שנאמרו בכנס, ש"הדבר הכי מטריד זו השתקה עצמית, הצנזורה העצמית. אני שומעת מחברים שלי מהשמאל את האמירות: 'אנחנו בדעות שלך, אבל אנחנו לא רוצים לחתום על זה. ולא רוצים להגיד את זה. למה אי אפשר לעשות תיאטרון יותר קליל? למה צריך כל הזמן להתעסק בחרא?'. אני חושבת שחייבים לדבר על זה. וכשחקנית ועכשיו גם במאית אני רוצה להגיד את הדברים שלי דרך האמנות".
מה עמדתך באשר להוצאת הסרט "אל סף הפחד" על יגאל עמיר ומשפחתו מחוץ לימי פסטיבל ירושלים ולטענות כנגד הסרט כי הוא מתייחס לרוצח ראש הממשלה כסלב?
"לא ראיתי את הסרט. המנדט של האמנות הוא לעסוק בדברים קשים ומטרידים כמו רוצחים, ולהביא את האינטרפרטציה של היוצר. אני נגד להפוך את יגאל עמיר ל'סלב'. כי הוא גם לא העניין. אני אומרת את זה מפורשות בסרט 'רבין, היום האחרון'. יגאל עמיר הוא רק האקדח שירה. הוא לא מי שהסית את בני הנוער. נכון שהוא ירה, אבל הבעיה עמוקה הרבה יותר. אני נגד האדרה של הרוצח. אבל אני בעד לעשות על זה סרטים, לבחון את זה. זה נושא מעניין".
כמי ששיחקה בתיאטרון אלמידאן, מה הציפה בך הסערה סביב התיאטרון?
"אלמידאן זה התיאטרון הרפרטוארי הפלסטיני היחיד. לא נותנים לו להיקרא פלסטיני, ולכן הוא נקרא תיאטרון ערבי. מראש יש לו מעט כסף. שחקן שרוצה לשחק בערבית יש לו סיכויים מעטים מאוד. אין לו סיכויים בעצם לשחק בערבית ב'המלט', ב'הנפש הטובה מסצ'ואן', ב'אופרה בגרוש'. האמצעים מאוד דלים. וגם את ההצגה הנוכחית אף אחד מאלה שמדברים לא ראה אותה. הבלאגן התחיל בגלל שזה בהשראת מכתבים שוואליד קדה כתב מהכלא. אני קראתי הרבה דברים שוואליד כתב מהכלא, ואני גם נותנת לזה במה בהצגה שלי, ואני חושבת שראוי שאלה שמשכו את התקציב יקראו את הטקסטים היפים שהוא כותב. הוא עבר מהפך והוא נגד אלימות בצורה חד-משמעית".
בהצגה "בושה - טוקבקים על תיאטרון" ויצמן נכנסת לראשונה לנעלי הבמאית. "המעבר הזה הוא הרבה יותר מטלטל ממה שחשבתי. הוא פתאום העמיד את כל מקצוע המשחק באור קצת מגוחך לפעמים. כלומר, האחריות שיש על במאי היא כל כך הרבה גדולה. היצירה היא ביד הבמאי. זה סטייט אוף מיינד אחר לחלוטין, וזה מרגש אותי מאוד. מרגש אותי מאוד המעבר הזה, ואני נלהבת לביים. מי כשסיימתי עם 'בושה' קיבלתי הצעות וכרגע יש שני פרויקטים על הפרק, אחד ממש פוליטי והשני בכלל לא פוליטי".
- האם את מתגעגעת לימים שבהם כיכבת בסדר "הפוך" והמיינסטרים חיבק אותך?
"שמע, זה היה מאוד כיף להיות בקונצנזוס. זה היה מאוד נעים. עכשיו היחס אליי הוא אמביוולנטי, יש כאלה שאוהבים ויש כאלה ששונאים, ואני מקבלת את זה גם ברחוב באופן לא תמיד הכי נעים. אז אני לפעמים מתגעגעת לזאת שאהבו בכל בית. אבל אני מעדיפה להיות אני. אני לקחתי את המחיר הזה עליי. זה היה מאוד נעים, אבל לא הייתי חוזרת לזה, ולא הייתי עושה שום דבר כדי לחזור להיות מאמי. אני כבר לא מאמי".