ערב מלחמת העולם השנייה, שני אירועים נחקקו במוחם של האמריקאים. ב-1937 חזה שדר הרדיו הרברט מוריסון בספינת האוויר "הינדנבורג" מתרסקת בשמי ניו ג'רזי ויצא במונולוג שבמרכזו הזעקה האגדית "הו, האנושות". שנה לאחר מכן גרם אורסון וולס לחרדות ולפאניקה באלפי בתי אב בעקבות התסכית "מלחמת העולמות", כשדיווחו הריאליסטי על פלישת חוצנים נשמע אמין מדי וגרם לרבים להתחבא ואפילו לחלות ולמות. אחר כך נגררו האמריקאים למלחמת העולם השנייה. יוצרים רבים (כמו וודי אלן ב"ימי הרדיו" ופיליפ רות ב"הקנוניה נגד אמריקה") ממשיכים עד ימינו להיאחז ברדיו כמעצב הזיכרון העיקרי מהימים ההם.
הסופר והעיתונאי האמריקאי אנתוני דואר נולד רק ב-1973, שנים רבות לאחר קץ המלחמה, אבל גם ממרומי המקדשים הטכנולוגיים של ימינו הוא הבין איזה ערך היה לגלי האתר בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. עשר שנים (במהלכן כתב שני ספרים אחרים) לקח לו להשלים את כתיבת "כל האור שאיננו רואים", רומן אפי רחב יריעה שמתרחש באירופה במהלך מלחמת העולם. במרכזו של הספר, שזכה בפרס פוליצר ל-2015, נערה צרפתית עיוורת בת 16, חייל גרמני בן 18 ובמיוחד הרדיו, אותו מושא סגידה של רב התועמלנים יוזף גבלס, שהודה כי "בלעדיו לא היינו יכולים לתפוס את השלטון או לנצלו כפי שניצלנו".
מארי לור ל'בלאן היא נערה פריזאית שעוברת עם אביה לבית דודם בסן מאלו. יתומה מאם ועיוורת לא מלידה, מארי צריכה לשרוד בעולם קשה ממילא, שהופך לקשה עוד יותר עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים. לא הרחק מבית הדוד, במלון הרוס מהפצצות, מתחבא ורנר פפניג, חייל צעיר שמנסה לצלוח את הפגזות בעלות הברית. כנער צעיר הצליח ורנר לתקן מכשיר רדיו, הפך למומחה בתחום וגויס לשורות הוורמאכט במטרה לזהות שידורי מחתרת צרפתיים. חוטיו הבלתי נראים של הרדיו הם גם אלה שטווים את סיפור החיים של השניים ומצליבים את קורותיהם.
מתכון לקיטש? בהחלט. דואר לא ממש מנסה להסתיר את זה, כשמתחילת הרומן מסומנים דפיו בחץ גדול ובולט המפנה אל הכיוון שאליו הוא הולך (אם כי הוא כולל גם מספר טוויסטים מפתיעים). הרי לאורך השנים קיבלנו מכל חזית, תרתי משמע, כל כך הרבה סיפורים בדויים, אמתיים עד בלתי אפשריים, על המלחמה והקשרים האסורים בה. גם מסגרתו של הסיפור הזה לא ניחנת באמינות גבוהה מדי. הדיוק בפרטים הוא שעושה אותו מיוחד.
במסגרת התחקיר המקיף שערך, סיפר דואר בראיון לגרדיאן, כי גילה שבכל בית גרמני, גם העני ביותר, היה מכשיר רדיו. ואכן, למרות התחושה שנוצרת תחילה כי ילדה נכה ונער נאצי עם מצפון הם שעומדים במרכזו, אט אט מבהיר דואר מיהי הגיבורה האמתית בסיפור הזה: הטכנולוגיה, שמאפשרת חיבור בלתי אפשרי בין שני אויבים-לכאורה מבולבלים בעולם על קץ האבדון. דווקא בימים הללו, כשכל אחד ליצור קשר עם אחר בקליק, ראוי דואר להערכה על כך שהצליח להחיות בצורה כה מוחשית מדיום שהיום שייך לנהגים שתקועים בפקקים. ב-542 עמודים הוא משיב את הקסם לתקופה שבה לא היו סמארטפונים, אינטרנט וטלוויזיה.
האם הספר הזה ראוי לפרס הפוליצר? קטונתי מלהביע דעה, אם כי דומה שהנראטיב לכיוון הזכייה, במיוחד בשנים האחרונות, מאוד ברור: תחקיר מקיף של מספר שנים על מקום ותקופה מסוימים, קיבוץ הנתונים וסידורם לעלילה נפוחה ועבה. היא כוללת בתוכה אין ספור פרטים, חשובים יותר ופחות. עם זאת, דומה שבין שלושת הזוכים האחרונים, "כל האור שאיננו רואים" מעניין ומרתק יותר מ"החוחית" של דונה טארט (2014) ו"בנו של אדון היתומים", שזיכה בפרס את אדם ג'ונסון ב-2013. שני הרומנים הקודמים קריאים עד גבול מסוים או בלתי קריאים לחלוטין, תלוי את מי שואלים. דואר, בניגוד אליהם, שובה את הקורא ברשתו עד העמוד האחרון. ואם יש בידינו יצירה שמצליחה לשזור עובדות ובדותות מעניינות עם סיפור יפה שכתוב היטב, מה לנו כי נלין?
אם בחוטים מקשרים עסקינן, שאול לוין היה האיש שתרגם גם את "בנו של אדון היתומים". חפותו משממון הספר הייתה מוטלת קלות בספק, שכן החשש היה כי לא מעט אבד בתרגום (אם כי לזכותו ייאמר שהמשימה להפוך את המוצר למעניין הייתה כמעט בלתי אפשרית). ב"כל האור שאיננו רואים" מתברר סופית כי לוין "זכאי". הטקסט עובר באופן נקי ושוטף ומעביר חווית קריאה שלמה ומהנה גם לקהל הישראלי. אז אולי פרסי פוליצר הפכו בשנים האחרונות לשם נרדף לטרחנות בשל הדגש הגדול ששמים השופטים על המחקר ופחות על איכות הספר כרומן, אבל הפעם קיבלנו מוצר ראוי מכל הבחינות. קיטש? כן, אבל זו לא תמיד חייבת להיות מילה גסה.