באיחור של כמה שבועות, נזכר ראש הממשלה לאסור על פוליטיקאים, יהודים וערבים, לעלות להר הבית. מדובר באחד הצעדים החכמים יותר שננקטו כאן בשנים האחרונות ורק ניתן לרגע אחד לחשוב מה היה קורה אילו בספטמבר 2000, ראש הממשלה דאז אהוד ברק, היה מכריז על צעד דומה ומונע את ביקורו של אריאל שרון בהר הבית.
המתחם הזה שמכונה בפי הפלסטינים אל-חרם א-שריף, נחשב תמיד לחבית חומר נפץ. הצרה היא שלמרות ואולי בגלל נפיצותו, תמיד ניסו פוליטיקאים, פלסטינים, ערבים ויהודים כמובן, לעשות בו שימוש למטרות פוליטיות. ייתכן שהציבור הישראלי והתקשורת עמו ניסו לשכוח את השתלשלות העניינים, אך גל הטרור האחרון החל לאחר עלייתו של שר החקלאות אורי אריאל בלוויית כמה עשרות יהודים, להר הבית בערב ראש השנה. אותו אירוע אינו הסיבה המרכזית לפרוץ האירועים האחרונים אך בהחלט הניצוץ שהצית תבערה. מאז הפך הר הבית למוקד של עוינות ושנאה בין הצדדים.
חמאס והתנועה האיסלאמית "חגגו" על העלייה של אריאל והציגו אותה כניסיון לשנות את המעמד של המוסלמים בהר, אליהם הצטרפו באמירות בוטות גם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואיך אפשר שלא, גם חברי הכנסת הערבים. ג'מאל זחאלקה, יו"ר בל"ד, מפלגה חילונית למהדרין, שבה חברים נוצרים ומוסלמים, התייצב באחד הבקרים כדי לחסום בגופו עלייה של מתפללים יהודים להר. לפתע לבל"ד, שמעולם לא נחשבו למפלגה איסלאמיסטית, אכפת כל כך ממסגד אל-אקצא. מרגש ממש.
האיסור הבוקר של ראש הממשלה הזעיק גם את ראש הרשימה המשותפת, שגם הוא איך לומר בעדינות, אינו נחשב איסלאמיסט מושבע, כדי להבהיר שחברי הכנסת הערבים לא יישמעו להוראות נתניהו. וכמובן איך אפשר שלא, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, השייח ראיד סלאח שלקח לעצמו כפרויקט חיים לייצר פרובוקציות סביב הר הבית. סלאח גם הבוקר, מצוטט בכלי התקשורת הערביים (ליהודים הוא אינו מתראיין) באומרו כי "למות למען אל-אקצא הוא כבוד גדול... לא יפחידו אותנו בכלא או בגירוש".
אולם הפוליטיקאים מהצד הפלסטיני אינם לבד. גם בצד היהודי ישנם לא מעט כאלה שניסו וינסו להפיק רווח פוליטי מההר. אין משמעות ההחלטה של נתניהו כי יהודים לא יוכלו לעלות אל הר הבית. עדיין אנשים "נטולי אינטרס", יוכלו להמשיך ולעשות זאת. רק שאותם מחפשי פרסום ופרובוקציות כדי להיכנס לדיווחים של כלי התקשורת, ייאלצו מעתה למצוא להם חבית אחרת של חומר נפץ לשחק בה.
ועוד מילה על ההסתה. לאחר אינספור האשמות של ממשלת ישראל ושל פוליטיקאים מהימין כי אבו מאזן מסית לאלימות, הסבירו אתמול קצינים באמ"ן שלא כך פני הדברים. הם דווקא דיברו על התפקיד החשוב שיש לאבו מאזן בניסיונות להרגיע את הרוחות. דבר דומה קרה גם לפני כמה חודשים כאשר ראש השב"כ יורם כהן, עוד אחד שלא חשוד בשמאלנות או בחיבת יתר לעבאס, טען כי הנשיא הפלסטיני הוא חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. האם בכל זאת מדובר במנהיג פלסטיני שיכול להיות פרטנר למשא ומתן, או שמא השב"כ וצה"ל השמאלנים הבוגדים, שוב זורים חול בעינינו?