העתיד הגיע לא מזמן, ומשלחת של אסטרונאוטים נמצאת על מאדים. המשלחת מתנהלת כסדרה - האסטרונאוטים אוספים דוגמאות של סלעים וחושבים באיזה תכניות לייט-נייט יתארחו כשיחזרו, כשסופת אבק, שנראית די דומה למה שכולנו עברנו בחודש שעבר, מאלצת אותם לנטוש את המשימה ולהמריא חזרה הביתה מוקדם מהמתוכנן. אלא שבדרך לרקטת המילוט אחד מהם מוכה, נופל ונעלם מהעין. אין שום אות חיים. הזמן קצר והרוח חזקה. האסטרונאוטים חייבים לנטוש, ולהשאיר את החבר על מאדים. הוא בטח ממילא מת.
אבל מארק וואטני לא מת. הוא מתעורר, ומגלה שהוא נמצא במצב ממש לא נעים הוא למעשה האדם הבודד ביותר בהיסטוריה. הוא נותר לבדו על מאדים, האדם היחיד על פני פלנטה שלמה. העולם הזה צחיח ועוין, ובתרחיש האופטימי ביותר, המשלחת הבאה מכדור הארץ אמורה להגיע בתוך ארבע שנים. לעומת מארק וואטני, רובינזון קרוזו יצא לסוף שבוע של זולה בקאריביים.
וכמו אצל רובינזון קרוזו, כדי לשרוד צריך האדם הבודד למצוא תשובות לשורה ארוכה של שאלות פרקטיות. איך לבנות בית מגזעי במבוק, להבעיר אש, למצוא מים, לגדל אוכל, לאלף חיות בר. רק שהפעם כל זה קורה בגירסה המאדימית, שכוללת הרבה פחות במבוק וחיות והרבה יותר חול אדום, ושבה כל טעות זעירה עלולה להרוג אותך. למרבה המזל, מתברר שמארק וואטני הוא גירסת נאס"א של מקגייוור. מהרגע שבו הוא מגלה שהוא חי, ושהוא בודד על מאדים, הוא מתחיל לתכנן איך יוכל לשרוד. וכך בתוך דקות בודדות מתחילת הסרט כבר תשמעו על חישובי מסלולים בינכוכביים, ההרכב הכימי של מים ואיך ניתן ליצור אותו משאריות מחוממות, ואיזוטופים רדיואקטיביים.
וזה בסדר גמור, כי למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות בלתי אפשריות הוא תהליך מרתק גם אם לא תמיד אנחנו מבינים בדיוק את כל הפתרונות האלה. הסרט הזה ארוך, עמוס, אבל לא מפסיק לעניין, והוא נשאר כזה בלי שום איש רע האויב היחיד הוא חוקי הפיזיקה והחלל.
"להציל את מארק וואטני" (שמו העברי הקלוקל של הסרט - במקור "The Martian" - למרות שהספר שעליו הוא מבוסס יצא תחת השם "לבד על מאדים", משום שמישהו חשב שכולכם מטומטמים עד כדי כך שצריך להזכיר לכם את "להציל את טוראי ראיין" כדי שתבינו שמדובר בסרט עם מאט דיימון. זאת לא סיבה מספיקה להשתמש בשם המגושם והדבילי הזה) הוא סרט המדע-בדיוני ה"קשה" ביותר שהגיע מהוליווד מזה שנים רבות. הסרט מתרחש בעתיד הקרוב ומשתמש בטכנולוגיות שברובן קיימות כבר היום, לכן וואטני לא יכול לשלוף לייזר קוואנטי, טלפורטר או מחולל מזון. הוא יוצר את הרושם שמחבר הספר, אנדי וויר, ויוצרי הסרט, הקדישו הרבה מאמץ לתחקיר ולווידוא שכל דבר שנעשה בסרט על מאדים ובדרך אליו באמת אפשרי מעשית, לפחות ברמת העיקרון; גם אם לקראת סוף הסרט הוא מותח את גבולות ההיתכנות עד הקצה, וקשה יותר ויותר להאמין שמה שקורה כאן אפשרי במציאות. למרות זאת, המסעות המאוישים הראשונים למאדים ייראו, קרוב לוודאי, דומים יותר למה שמוצג בסרט הזה מאשר בכל סרט אחר. הסרט מניח שלצופים יש רמה מסוימת של ידע ואינטליגנציה, ועושה כמיטב יכולתו להנגיש את כל המדע הזה לקהל, ובכל זאת, אם לא הגעתם לסרט עם תואר בפיזיקה, ביולוגיה ובוטניקה, חלק מזה נשמע כמו "אני לא יכול לשרוד בלי הקשממקזקזון, אבל למרבה המזל הצלחתי להפעיל את הקרקמשפון במקומו".
יש כמה דברים שבולטים בהיעדרם בסרט. הנה מה שמארק וואטני לא עושה: הוא לא מתגעגע לאשתו שעל כדור הארץ (כנראה שאין כזאת), ילדיו (כנ"ל), או בכלל, למישהו מבני משפחתו, הכלב או חייו בכדור הארץ בכלל. הוא לא מהרהר בטראומה שעבר בילדותו. הוא לא עובר תהליך של לידה מחדש דרך סדרה של מטאפורות. העובדה שהוא בודד לחלוטין, בלי שום קשר אנושי, במשך שבועות על גבי שבועות, איכשהו לא גורמת לו להזות או להתחרפן. הסרט הזה לא מתעניין בשום דבר מכל זה. ובמובן מסוים זאת בעיה: הוא לא עוסק בבן-אדם, אלא באתגרים המדעיים נטו.
מתבקש להשוות את הסרט הזה ל"כח משיכה" ומבחינה שטחית הם אמנם דומים בשניהם אסטרונאוט בודד נאבק כדי לשרוד מחוץ לכדור הארץ אבל כאן הדמיון נגמר. "כח משיכה" היה רכבת-הרים שמתרחשת כמעט בזמן אמיתי, והגדולה של הסרט היתה היכולת שלו להכניס את הצופים אל תוך חליפת החלל של סנדרה בולוק. העלילה של "להציל את מארק וואטני" מתפרשת על פני חודשים רבים, ועוקבת במקביל אחרי האסטרונאוט איש המאדים ואחרי אנשי נאס"א השונים שמנסים לחלץ אותו מכדור הארץ, וגם חבריו שנטשו אותו ועכשיו נמצאים בחלל, בדרכם בחזרה לכדור הארץ. מאט דיימון אמנם מעביר חלק גדול מהסרט לבדו, מדבר לעצמו, אבל זה לא מופע יחיד: הוא נתמך בצוות שחקנים גדול ומשובח במידה תמוהה, שמקבלים ברובם תפקידים קטנים למדי (ג'סיקה צ'סטין, שון בין, קייט מארה, צ'יווטל אג'יופור, קריסטן וויג, ג'ף דניאלס ועוד).
רידלי סקוט רוכב למרחקים ארוכים על הסרטים הגדולים שעשה בתחילת הקריירה שלו. הסרטים שלו בשנים האחרונות היו בין סתמי לאיום, ואחד הגרועים שבהם היה "פרומתיאוס". "להציל את מארק וואטני" הוא הסרט הטוב ביותר שסקוט עשה מזה עשור לפחות, בקלות, ובנוסף לזה אפשר לראות אותו כמעין התנצלות על "פרומתיאוס" באופן ספציפי: אמנם שני הסרטים עוסקים בחללית של בני אנוש שנוחתת על כוכב מרוחק ונתקלת בסכנות, אבל מכל בחינה אחרת, הסרטים האלה הם הפכים מוחלטים. "פרומתיאוס" היה סרט "מדע בדיוני" שכל קשר בינו לבין מדע מקרי בהחלט, ובו אנשים עשו דברים מטומטמים בעולם בלי שום היגיון. "להציל את מארק וואטני" הוא ההפך: יש חוקים ברורים מאוד, וכל התרחשות מעוגנת היטב במדע אמיתי, לא בדיוני.
לרוע המזל, "להציל את מארק וואטני" הוא ההפך מ"פרומותיאוס" מעוד בחינה: הדבר הטוב היחיד בקשקוש ההוא היה שהוא נראה נפלא, בעיקר בתלת-ממד. "להציל את מארק וואטני", לעומת זאת, הוא אחד הסרטים שבהם התלת-ממד לא רק שאינו מוסיף, אלא מפריע. הוא נראה כאילו הודבק כלאחר יד על הסרט, ומדגיש את המלאכותיות של העולם: הוא גורם למאדים להיראות כמו אולפן קטן על רקע טפטים אדמדמים. כדאי מאוד למצוא הקרנת דו-ממד שלו לשם כך.
הסרט ראוי לציון בגלל עוד דבר שאין בו: בשום נקודה מארק וואטני לא עוצם את עיניו ונותן לכוח, או לרוח האלוהים, או לרוחו של בודהה או קספר הרוח הידידותית או ווטאבר, להנחות את ידיו. וגם זה נדיר להפליא. האסטרונאוט הזה נמצא במצב בלתי אפשרי ושום דבר לא יחלץ אותו משם חוץ מכוחה של מחשבה, המצאה ומדע. כי זה מה יש. בני אנוש, יצורים בעייתיים ככל שיהיו, יודעים לעשות ולגלות בעצמם דברים מופלאים ולפתור בעיות מסובכות. אנחנו הולכים לטוס למאדים ואנחנו הולכים ליישב אותו, ואנחנו לא עושים את זה בעזרת השם, אלא בעזרת אייזק ניוטון, אלברט איינשטיין, אלן טיורינג ועוד אלפי אנשים שעבדו קשה כדי להבין איך העולם עובד ולתת לנו לעשות איתו דברים נפלאים. Science: It works, bitches.