ראש הזהב: אגדת העבר חורחה ולדאנו חוגג 60

כאשר נולד לראול בן ראשון, הוא קרא לו חורחה, על שם המאמן שהעניק לו את הכרטיס לכדורגל האמיתי. ב-29 באוקטובר 1994 שלח אותו חורחה ולדאנו להופעת בכורה סנסציונית במשחק החוץ הקשה מול סראגוסה, כאשר החלוץ היה בסך הכל בן 17 ו-124 ימים, אז השחקן צעיר ביותר בתולדות המועדון. ראול בישל לאיבן סמוראנו, אבל ריאל הפסידה 3:2, והנער ספג ביקורת על בזבזנות. למרות זאת, ולדאנו התעקש לתת לו אשראי גם בדרבי הגדול של מדריד בשבוע שלאחר מכן. התוצאה – ראול הבקיע שער כביר מול האקסית, אותה אהד בילדותו ועזב כאשר הבעלים חסוס חיל סגר את האקדמיה. ריאל ניצחה 2:4, והכוכב החדש הפך לימים לסמל בסנטיאגו ברנבאו, עם 16 שנים מזהירות.

כמה שוולדאנו עצמו היה רוצה ליהנות ממזל כזה כשחקן! הגורל שלו היה שונה בתכלית – מעולם לא היה לו הכישרון הטבעי של ראול, הוא החל את דרכו לאט, הגיע לטופ בשלב מאוחר מאוד, ואז הקריירה שלו נקטעה בפתאומיות אכזרית בגיל 31 בלבד. הוא לא השלים אפילו שלוש שנים בריאל, ויכול אולי לבוא בטענות לפורטונה, אבל אפשר להסתכל על הדברים גם אחרת. הרי איך אפשר לבכות על גורלך אם אתה מקבל את החיים במתנה, ומתוך שבעה שערים בלבד במדי הנבחרת אחד מובקע בגמר המונדיאל?

ולדאנו היה שחקן לא שגרתי. מצד אחד, הוא לא ניחן בשליטה יוצאת דופן בכדור והיה מעט מגושם. מצד שני, על אף גובה של 188 סנטימטרים, הארגנטיני לא היה פיזי אלא דווקא שברירי יחסית, לא ענה על ההגדרה של חלוץ רחבה קלאסי. על הנייר, לא היו לו יתרונות על פני שחקנים אחרים, מלבד הבנה מעמיקה של המשחק, יכולת לחזות את האירועים מראש ולשתף פעולה עם חבריו. תכונות אלה באות לידי ביטוי בדרך כלל אצל קשרים, אבל ולדאנו היה חלוץ. הוא לא היה אמור לתת את המסירה האחרונה אלא לקבל אותה. לימים, קראו לו כולם הפילוסוף של כדורגל, וזה נדיר ביותר כאשר חושבים על סקורר תמיר.

לא מפתיע, אם כך, שהוא לא הוערך כראוי בתחילת דרכו בניואלס אולד בויס. כמו כל הארגנטינים, הוא חלם לחצות את האוקיאנוס ולשחק באירופה, אבל מועדונים בכירים לא הביעו בו עניין, מה גם שבימי טרום בוסמן היה לדרום אמריקאים קשה הרבה יותר בגלל מגבלת הזרים. לכן, בקיץ 1975, בגיל 19 מצא את עצמו החלוץ באלאבס הקטנה,מהעיר ויטוריה, בירת חבל הבאסקים. היא שיחקה אז בליגה השניה, ללא תקוות מיוחדות לעלות, ואפילו שם לא הצליח ולדאנו להתבלט. הוא מיעט לכבוש, לא תמיד היה בהרכב, וניגן כינור שלישי לשחקנים שנחשבו לטובים הרבה יותר ממנו.

המצב החמיר עוד יותר כאשר לאלאבס הצטרף חוסה רמון באדיולה, חלוץ באסקי מקומי, בן גילו של ולדאנו, כריזמטי ופורה ממנו. בעונת 1978/79, הרביעית של הארגנטיני במועדון הצנוע, נהג המאמן חסוס אראנגורן להתבדח: "אם יש שמש, ולדאנו משחק. אם יורד גשם, באדיולה משחק". כידוע, מזג האוויר בחבל הבאסקים מעונן וגשום בדרך כלל, וקל להבין את משמעות ההלצה. באדיולה כבש אז 10 שערים, ולדאנו הסתפק בחמישה.

סראגוסה, קבוצה מכובדת מהליגה הראשונה, חשקה מאוד בבאדיולה, ובקיץ 1979 שמה עליו את ידה. אלאבס הצליחה להכניס לעסקה גם את ולדאנו כתוספת לא לגמרי רצויה, והשניים, שהיו מיודדים המאבק על המקום בהרכב, נמכרו בצוותא. המסמכים היו אמורים להיחתם ב-12 ביולי, ולרגל האירוע הוזמנו עבור כל המעורבים חדרים במלון "קורונה דה אראגון". רצה הגורל, ובאותו לילה שהו במלון המפואר גם בני משפחתו של הגנרל המנוח פרנקו, יחד עם אנשי צבא בכירים. צירוף המקרים הזה שינה את כל התוכניות.

בשעות הערב פרצה שריפה גדולה שגבתה את חייהם של 83 אנשים, בעוד יותר מ-100 נוספים נפצעו. הסיבות לטרגדיה לא התבררו מעולם, ולפי הגרסה הרשמית הראשונית של השלטונות דובר בהתלקחות מקרית של דלק, אולם רבים משוכנעים כי היתה זו מתקפת טרור של המחתרת הבאסקית. חוסה מריה סראגה, כוכב ריאל מדריד לשעבר שהיה המנהל הספורטיבי של אלאבס, ברח מחדרו בזמן, החל לחפש את יתר אנשי המשלחת, ומצא לבסוף את באדיולה בבית החולים. התברר כי החלוץ נכלא בחדרו הבוער בקומה השניה, קפץ למטה ונפצע בראשו. הכוויות והפגיעה היו כה קשות, שאף נפוצה שמועה על מותו. זה היה מוגזם – באדיולה נותר בחיים, אבל הקריירה שלו נהרסה. ניסיונותיו לחזור למגרשים נכשלו, הוא שותף במשחקים בודדים במדי סראגוסה ונאלץ לפרוש.

ומה עם ולדאנו? הארגנטיני לא הספיק לסדר את העניינים ב-ויטוריה, התעכב והעדיף לישון בביתו הקודם. חדרו במלון נותר ריק באותו לילה, והוא שמע על האסון רק בבוקר. אם תרצו, תקראו לזה אפקט הפרפר. הגורל היטיב עם ולדאנו, והוא נותר חלוץ הרכש היחיד של סראגוסה, וניצל את ההזדמנות המופלאה שנפלה לידיו. הוא הפך בהדרגה לשחקן מוביל בקבוצה, ולקראת המונדיאל ב-1982 משך את תשומת ליבו של מאמן ארגנטינה ססאר לואיס מנוטי, שהעניק לו פעם מקום על הספסל בקופה אמריקה ב-1975.

למען האמת, גם בגביע העולם בספרד היה אמור ולדאנו להיות שחקן ספסל. רמון דיאס הועדף על פניו בחוד, אבל הסקורר של ריבר פלייט לא הבריק בהפסד לבלגיה במשחק הפתיחה, והמאסרטו שלח את ולדאנו לדשא כמחליף. במשחק השני, מול הונגריה, היה חורחה בהרכב, אבל המזל לא האיר לו פנים הפעם. הוא נפצע בדקה ה-24 וסיים את הטורניר.

זו לא היתה אכזבתו היחידה ב-1982. חוזהו של ולדאנו בסראגוסה הסתיים, והוא השתוקק לעזוב למועדון גדול יותר, אך בימי טרום בוסמן זה לא הפך אותו לשחקן חופשי. נשיא סראגוסה החליט להחזיק בו בכוח למשך שנתיים, תוך שהוא ממתין להצעה שמנה מצד ברצלונה, בה כיכב דייגו מראדונה, שהפך לחברו הקרוב של ולדאנו. ההצעה הזו לא הגיעה, כי ברנד שוסטר הגרמני תפס את משבצת הזר השני בקאמפ נואו, וכך נאלץ ולדאנו לבלות שנתיים נוספות בסראגוסה.

הוא קרע רשתות, ואמנסיו, אגדת ריאל מדריד כחלוץ בשנות ה-60', הגדיר אותו כשחקן המשפיע ביותר בספרד. היה טבעי, אם כך, כי כאשר קודם אמנסיו למאמן ריאל בקיץ 1984, הוא שמח להחתים את ולדאנו ללא תמורה, לפי התקנות של ההתאחדות הספרדית עבור שחקנים שהוחזקו בשבי בידי קבוצותיהם למשך שנתיים. המאמן והכוכב הצוגו ביחד במסיבת העיתונאים, וכך, קצת לפני שחגג 29, הגיע סוף כל סוף ולדאנו למועדון פאר עליו חלם כל חייו.

התחרות על המקום בהרכב לוס בלנקוס לא היתה פשוטה, ובכל זאת מצא הארגנטיני את מקומו לצד אמיליו בוטראגניו הצעיר, חואניטו וסנטיאנה. הוא כבש 23 שערים בכל המסגרות בעונתו הראשונה בסנטיאגו, כולל שער הניצחון בדרבי הראשון מול אתלטיקו של הוגו סאנצ'ס. בקיץ 1985 הצטרף המקסיקני אף הוא לריאל (אתם מוזמנים לקרוא על כך כאן), אך אפילו זה לא פגע במעמדו של ולדאנו, שמצא את הרשת 24 פעמים בכל המסגרות ותרם חלק עצום לזכייה באליפות. הוא מעולם לא היה פופולרי כמו חואניטו , אבל האוהדים העריצו את היעילות, החוכמה וחוסר האנוכיות שלו.

לכן, למונדיאל במקסיקו הגיע ולדאנו על תקן כוכב על, והצדיק את המוניטין. החלוץ המתולתל כבר שלוש פעמים בשלב הבתים, והסתדר נהדר עם מראדונה. הוא היה בין הבודדים שהבחינו ביד האלוהים ברגע הגמר מול אנגליה כי היה קרוב לאירוע, והיה לו ניצוץ ערמומי בעיניים כאשר סימן לדייגו לחגוג כאילו מדובר בשער לגיטימי. את השאגה הגדולה שלו אחרי השער לרשת מערב גרמניה בגמר הנציחו התמונות לעד, היא הפכה לאחד הסמלים של הזכייה המפוארת, האחרונה של ארגנטינה עד כה.

מכאן נדמה היה כי ימשיך ולדאנו לשנים ארוכות נוספות של תהילה, אבל הגורל התערב וטרף שוב את הקלפים. עוד בימיו בסראגוסה גילו הרופאים אצל ולדאנו צהבת כרונית. המחלה לא השפיעה עליו יתר על המידה במשך מספר שנים, אבל בעונת 1986/87 הרגיש הארגנטיני תשישות אחרי משחקים וקיבל זריקות על בסיס קבוע. בתחילת מרץ יצאה ריאל לבלגרד, למשחק מול הכוכב האדום בגביע האלופות, שנערך בקור מקפיא. ולדאנו הרגיש רע במשך כל המשחק, השלים 90 דקות במעשה גבורה של ממש, ואז קיבל את הזריקה בחדר ההלבשה וחלם לחזור במהרה הביתה.

לרוע מזלו, הטיסה התעכבה בגלל סופת שלגים. הארגנטיני ישב על הספסל בנמל התעופה בהמתנה מייאשת, החל לסבול מהתכווצויות, וכמעט איבד את ההכרה. נשיא המועדון רמון מנדוסה הבחין במצוקתו ואמר לו באופן חד משמעי: "חורחה, אנחנו חייבים לדאוג לבריאותך. לא נסכן אותך עד שתחלים לגמרי". עם שובו למדריד, נבדק ולדאנו על ידי הרופאים והוחלט שייאלץ לקחת פסק זמן. הוא לא חזר ממנו. הקריירה שלו הסתיימה בבלגרד, ושערו האחרון הובקע באופן סמלי למדי בקלאסיקו מול ברצלונה 40 ימים קודם לכן.

בימים שאחרי הטיסה הגורלית ההיא, שכב ולדאנו בביתו, חולה ומתוסכל, וקיבל שיחת טלפון ממנדוסה. הנשיא אמר לו: "לא משנה מה יהיה, אנחנו מאריכים את החוזה שלך בעונה נוספת". "זה קנה את ליבי", סיפר בדיעבד החלוץ, "מאותו רגע הבנתי שאני קשור לריאל מדריד לתמיד".

וכך אכן היה. אחרי פרישתו המאולצת אימן ולדאנו את קבוצת הנוער של ריאל. ב-1991 הוא עזב זמנית כדי להתחיל בקריירת אימון בטנריפה, טיפח באיים הקנארים את פרננדו רדונדו והביא את הגאון לברנבאו כאשר חזר ב-1994. הוא העניק לראול את הופעת הבכורה, חתום על הנקמה המתוקה של 0:5 על ברצלונה בינואר 1995, וזכה באליפות בעונתו הראשונה כדי לקטוע את רצף התארים של יוהאן קרויף. הוא אמנם פוטר ב-1996, אבל שב פעמיים כמנהל ספורטיבי, והיה אחראי בין היתר להחלטה האומללה לפטר את ויסנטה דל בוסקה ב-2003. הפרידה האחרונה, נכון לעכשיו, התרחשה ב-2011 בעקבות סכסוך ארוך ומתוקשר עם ז'וזה מוריניו.

כל זה קרה אחרי אחת הדרמות המיוחדות שידעה נבחרת ארגנטינה לקראת המונדיאל ב-1990. ולדאנו כבר לא היה שחקן פעיל במשך יותר משלוש שנים, אבל מראדונה היה משוכנע שיש לו מה לתרום בגביע העולם. הוא ישב על הווריד למאמן קרלוס בילארדו בדרישה לכלול את חברו לסגל. "תרומתו הפסיכולוגית של חורחה בחדר ההלבשה תהיה חשובה ביותר", הכריז הכוכב. הבוס החליט אחרת, ומראדונה ביקר פומבית אותו פומבית בתל אביב, לפני הניצחון 1:2 על ישראל במשחק הכנה. "אני לא מסכים עם ההחלטה של בילארדו. חורחה הוא החבר הכי טוב שלי, ואני מרגיש בודד בלעדיו. אני הרוס. הוא היה עוזר לנו גם בלי לשחק".

והנה לכם התפנית בעלילה. מינויו של מראדונה עצמו למאמן הנבחרת ב-2008 זכה לביקורת קשה מצד ולדאנו. "זה הימור גדול מדי", אמר הפילוסוף, והעליב את חברו עד עמקי נשמתו. כה פגוע היה דייגו, שהוא הפסיק לדבר כלל עם ולדאנו, ולא נפגש אתו אפילו כאשר ביקר את מוריניו במדריד ב-2010.

אפשר להניח שמראדונה לא יתקשר ביום ראשון לוולדאנו כדי לברך אותו ליום הולדתו ה-60, וחבל אם כך. לעומתו, אוהדי ריאל מאחלים רק טוב לאחת האגדות המיוחדות של הכדורגל, והקבוצה כולה תשמח מאוד להעניק לו מתנה ראויה – ניצחון על אתלטיקו בדרבי שנערך בדיוק בתאריך הנכון. יום קודם לכן, בשבת, זימן לוח המשחקים מפגש מרתק בין סראגוסה לאלאבס בליגה השניה, וכל המעורבים יכולים להקדיש גם אותו לכוכב העבר המיתולוגי. מזל טוב, חורחה!

וידאו 1: מראדונה מפרגן לוולדאנו. פארודיה על כך שהאנגלים "משכתבים את ההיסטוריה". מראדונה מסביר כיצד התנועה של ולדאנו פתחה לו את ההגנה והוא התלבט אם למסור לו. במהלך השער הערוך, מראדונה אכן "מוסר" לוולדאנו.

וידאו 2: מראדונה נגד ולדאנו. ב-20 השניות הראשונות מדבר מראדונה על חברו לשעבר: "חשבתי שוולדאנו הוא איש טוב, אבל הוא יצא נגד הזימונים שלי לנבחרת כשאימנתי. אני מאוד כועס עליו והוא אכזב אותי".