"שדרות: מבוגר וילד נהרגו במתקפת קאסמים", "גשש נהרג ומ"פ נפצע בהתפוצצות מטען ליד נצרים", "הותר לפרסום: חמישה חיילים נהרגו בציר פלדלפי". אלו הן רק כמה דוגמאות לכותרות העיתונים שליוו את מדינת ישראל בטרם היציאה מעזה. בניגוד לנרטיב שמנסה הימין להנחיל, את הטילים, הפיגועים, הפיצוצים וההרוגים ספגנו גם כשצה"ל ישב ברצועת עזה והגן על 7,000 ישראלים שבחרו להתגורר באחד האזורים הצפופים בעולם. בשנים שקדמו להתנתקות, המאבק של הפלסטינים בעזה לא התמקד רק בכוחות צה"ל ובירי ליישובי העוטף אלא בעיקר במתנחלים שהיוו מטרה עבור ארגוני הטרור ונאלצו לספוג גשם של קאסמים ופצצות מרגמה. ההתנתקות לא פתרה את הבעיה כולה אך שינתה את המציאות באופן רדיקלי.
די מדהים לשמוע גם את יו"ר האופוזיציה הרצוג מטיל ספק בהחלטה לצאת מעזה, נכון שההתנתקות לא הייתה חלק ממהלך כולל שיבטיח הסדרי ביטחון והסכם שלום, אך האם האלטרנטיבה להמשיך ולדמם בלב הרצועה טובה יותר, האם השארת 7,000 מתנחלים בלב רצועת שטח צרה וצפופה תואמת את האינטרסים של מדינת ישראל, כמה חיילים ואזרחים ישראלים היו ממשיכים להרוג ולהרג בעבור רעיון חסר סיכוי או היגיון?
עשור לאחר ההתנתקות, לצד הביקורת על המהלך, רק מעטים מוכנים לענות באומץ לשאלה מה היה קורה אם היינו נשארים בעזה. אילולא ההתנתקות, מרחץ הדמים היום יומי היה הולך ומחריף, היכולת המדינית של ישראל להגיב הייתה חלשה יותר והעולם היה רואה בישראל האשמה היחידה למתרחש בעזה. להתנחלות בעזה אין ולא הייתה תוחלת, לא מדינית, לא ביטחונית, ולא ציונית, הקמת התנחלויות קטנות ומבודדות בלב רצועה צפופה שבה חיים מיליון וחצי פלסטינים הוא מעשה אווילי, בלתי מוסרי, מנוגד לערכי הציונות וחסר היגיון מדיני.
גם אם עזה הייתה שלווה ומפויסת, רעיון ההתנחלות בעזה היה מוטעה מעיקרו וחסר סיכוי. במקום להשקיע כספים, משאבים וחיי אדם ביישובים סביב הרצועה, בחרה מדינת ישראל להיכנס להרפתקה אבודה שסופה ידוע מראש, אין הצדקה פוליטית, ביטחונית אסטרטגית להשארת המתנחלים בלב עזה.
ההתנתקות צרבה בתודעה את האמרה, "כשנסוגים חוטפים טילים" אך אם בודקים לעומק, המציאות עד היום הוכיחה אחרת, כשמסתכלים על ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, ניתן לראות כיצד נסיגות ישראליות משטחים, שינו את המאזן האסטרטגי באזור לטובתה של מדינת ישראל. כשראשי ממשלה ישראלים בחרו באומץ לסיים את הסכסוך, לסגת מכל השטח ולהגיע להסדר כולל, ההסכם נשמר עד היום, כך עם מצרים וירדן. אך כאשר ישראל ביצעה מהלכים חד צדדים, הן בלבנון והן בעזה, המציאות אמנם השתנתה, אך הבעיה לא נפתרה לחלוטין.
טוב עשה אהוד ברק כשהסיג את צה"ל מרצועת הביטחון, טוב עשה אריאל שרון שפינה את עזה והחזיר את צה"ל לקו הגבול. חבל ששני המנהיגים לא עשו זאת במסגרת הסכמי שלום כוללים אלא כמענה חלקי לבעיה גדולה ומורכבת יותר.
ערב ההתנתקות זכורים לי דיונים רבים במחנה השלום, האם לתמוך או להתנגד למהלך חד צדדי, שלא יביא את השלום המיוחל אך יביא לתחילת הליך ההפרדות בנינו ובין הפלסטינים. לבסוף הוחלט לקדם את הסיסמא: "יוצאים מעזה מתחילים לדבר". גם לנו היה ברור שצעד חד צדדי מוגבל ישנה את המצב אך לא יפתור את הבעיה ורק תהליך שלום כולל אשר יגע בכל שאלות הליבה של הסכסוך הישראלי פלסטיני יביא ביטחון מלא לתושבי המדינה.
ראש הממשלה שרון לא רצה בתהליך מדיני כולל והשתמש ביציאה מעזה כתירוץ שלא ללכת למהלך כולל יותר, בהסכמה, מול הפלסטינים ולכן פעל חד צדדית. על אף זאת, אני שמח וגאה על חלקי במאבק לצאת מעזה ובכך להציל חיים. הפתרון לבעיית עזה נמצא בין רמאללה וירושלים במסגרת הסכם שלום מלא. עד אז עזה תמשיך להיות פצע מדמם בסכסוך הישראלי פלסטיני.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.