יוסף כרמון, מחשובי ובכירי שחקני התיאטרון בישראל, הלך היום (רביעי) לעולמו בגיל 88. כרמון הוא אחד מעמודי היסוד של התיאטרון בארץ ומזוהה בעיקר עם הצגותיו של חנוך לוין בהן כיכב. בשנת 2014 חלה בדמנציה ומאז פרש בהדרגה ממשחק. טקס האשכבה של כרמון יתקיים בשישי.
אסף קורמן, בנו של כרמון, ספד לו בשיחה עם וואלה! תרבות: "אבא שלי, קורמן הגדול והמופלא, היה כל כולי. אני מודה לו על מסלול החיים שהתווה עבורי, שנדמה שהוא הקפיד שיהיה תיקון למסלול החיים הלא פשוט שלו שהתחיל במלחמת העולם השנייה והסתיים כעבור 88 שנה במלחמה אחרת. אני מודה לו על השראה אינסופית ושיעורים על גבי שיעורים גם ביצירה וגם בלהיות אבא מופלא ובן אדם טוב, צנוע ואוהב. עצוב לי על כל התפקידים שעוד היה יכול לשחק, בהצגות, סרטים וסדרות, שלי ושל כל שאר היוצרים בעולם. הוא ימשיך להיות חלק ממני ומכל יצירה שאי פעם אצור".
מתיאטרון הקאמרי נמסר כי התיאטרון "כואב ואבל על לכתו". מנכ"ל התיאטרון רן גואטה הוסיף: "היה לי הכבוד והזכות להכיר את יוסף וכמובן לצפות בו על הבמה כובש את הקהל. שחקן אדיר ואדם נפלא. עצוב וכואב. התיאטרון הקאמרי מרכין ראשו בכבוד והערכה".
שר התרבות חילי טרופר ספד לו: "כרמון היה מבכירי ומוותיקי עולם התיאטרון הישראלי. הוא התבלט כשחקן וכבמאי מוכשר במיוחד ולכתו הינה אבידה קשה לתרבות הישראלית. אני משוכנע כי החותם שהוא הותיר ילווה את תיאטרון הקאמרי עמו הוא כה מזוהה במשך שנים רבות. משתתף בצער משפחתו ושולח להם תנחומים".
כרמון נולד ב-14 ביוני 1933 בשם יוסף קורמן בפולין. במלחמת העולם השניה, הוריו ושלוש מאחיותו ניספו במחנה ההשמדה טרבלינקה. אחות נוספת והוא הסתתרו אצל ההורים הגויים וניצלו. בשנת 1946 עלה לארץ וגר בקיבוץ דגניה ב'. משנת 1953 שיחק בקאמרי. לאחר שנסע ללונדון, חזר לישראל, שיחק בתיאטראות אחרים - שב לקאמרי ב-65' ושיחק שם עד לפרישתו לגמלאות ב-2014. לאורך עשרות שנים אלה הוא שיחק בקאמרי בכ-40 הצגות, 17 מהן מאת חנוך לוין. בנוסף לכך הוא ביים הצגות רבות.
הוא נודע במיוחד בתפקיד הזקן בהצגה "אשכבה", אותו שיחק משנת 1999 עד שנת 2014. כרמון שיחק גם בהצגות הבאות שלוין כתב, רבות מהן גם בוימו על ידי לוין: "יעקובי ולידנטל" בדמות לידנטל; "נעורי ורדהל'ה" בדמות הנהג; "סוחרי הגומי" בדמות יוחנן צינגרבאי; "הוצאה להורג" בדמות האב; "סולומון גריפ" בדמות סולומון; "יסורי איוב" בדמות איוב, הצגה שעוררה סערה בציבור והועברה עליה ביקורת בכנסת על ידי סגנית שר החינוך מרים גלזר-תעסה בשל הופעתו של כרמון בעירום בהצגה; "הזונה הגדולה מבבל" בדמות בראדך; "אורזי המזוודות" בדמות מוטקה צחורי; "הנשים האבודות מטרויה" בדמות אגממנון; "כולם רוצים לחיות" בדמות פוזנא; "יאקיש ופופצ'ה" בדמות אבא של יאקיש; "חפץ" בדמות טייגלך; "הבכיינים" בדמויות סניטר, צופה וסוס; וב"רומנטיקאים" בדמות חייצ'יק.
לאורך חייו שיחק בתיאטרון בין השאר גם בעשרות מחזות נוספים, ביניהם "המלט", "רומן משפחתי", "ריצ'רד השלישי", "ענבי זעם", "יוליוס קיסר" ועוד ועוד. בקולנוע שיחק בעשרות סרטים, ביניהם: "אף מילה למורגנשטיין", "לאן נעלם דניאל וקס?", "עזית הכלבה הצנחנית" ו"מיתה טובה". כמו כן שיחק שיחק בסרט הקצר "מותה של שולה" שכתב וביים בנו, אסף קורמן; בטלוויזיה שיחק בין השאר בסדרות "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", "ארץ קטנה איש גדול", "חקירה פנימית", "גבוה וגרינבאום", "תנוחי", "זגורי אימפריה" ובסרט הטלוויזיה "וסרמן - איש הגשם".
מאז שנת 1965 פעל כרמון גם כבמאי, תחילה בהפקה פרטית של ערב עם שני מערכונים: "הנמר" מאת מוריי שיסגל ו"המעלית" מאת הרולד פינטר. הוא ביים הצגות רבות, ביניהן "טרומפלדור 1985", "הלפרין וג'ונסון", "יעקובי ולידנטל" ואת חידוש המחזמר "עוץ לי גוץ לי". כרמון זכה בפרסים שונים לאורך חייו, ביניהם בשנת 2011 בפרס לנדאו על מפעל חיים, ובשנת 2012 בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2012, על משחקו בסרט "חיותה וברל".
כרמון נישא ב-1955, הביא לעולם שני ילדים - המורה לדרמה אביטל קורמן והבמאי והשחקן צביקה קורמן, והתגרש בשנות השבעים. בשלהי שנות השבעים התחתן עם השחקנית, הזמרת והמדבבת תמי אשל, ונולדו לו ממנה שני ילדים נוספים: הקולנוען והמוזיקאי אסף קורמן והשחקנית מיכל קורמן.
בריאיון שפורסם בינואר 2015 בוואלה! תרבות עם אסף קורמן הוא סיפר כי חלה התדרדרות במצבו הרפואי של אביו. "אבא שלי נכנס למצב של דמנציה", אמר קורמן, "בתקופה מאוד קצרה, חלה התדרדרות מאוד חמורה במצבו. הוא נכנס ויוצא ממודעות, מאוד מבולבל, מתקשה להתבטא ומטופל על ידי פיליפיני. אני מנסה למצוא אותו. זה הדבר הכי מסובך, למצוא את האדם בתוך המחלה הזאת. הרבה פעמים נדמה שהוא לא שם. כדי להרגיש אותו ולהחזיר אותו אנחנו מנסים להזכיר לו דברים מהעבר. אחד הדברים שגיליתי שעובד בצורה מדהימה, זה כשאני מקריא לו טקסטים של חנוך לוין, שהוא אמר בעל פה. הוא מאוד מתרגש לשמוע אותם, מגיב אליהם באופן מיידי. לפעמים אני נותן לו שורה מ'ייסורי איוב' והוא משלים את המילה האחרונה. הוא זוכר את התחביר של חנוך לוין, בזמן שהוא לפעמים לא זוכר איך קוראים לי".
בריאיון לוואלה! תרבות לפני כשנה וחצי סיפר קורמן: "היום הוא כבר לא זוכר את הטקסטים. כל פעם שפגשתי אותו ראיתי איך הוא זוכר מילה אחת פחות. פעם, הייתי מצטט לו קטע מאיזה מונולוג שלו והוא היה ממשיך אותו. היום כבר לא".