נצ'י נצ' - "ברוכים הבאים לפתח תקווה"
בבוקר ל"ח בשנת תרל"ח, עת בציר הענבים, יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים. כבר אז לא שמעו שם ציפורים והמושבה הקטנה שקמה מהמסע הזה, פתח תקווה, הפכה לעיר המושמצת בתבל, או לפחות בישראל. על כל פנים, אם המושבות אחראית לכמה מהשמות הצבעוניים ביותר בתרבות המקומית, כמו מיקיאגי, גידי שמור, איזבו ואינפקציה. למסורת המפוארת הזאת מצטרף בגאווה רביד פלוטניק, הלא הוא נצ'י נצ'. ואם ניר טרטר וחבריו היו שרים "אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה", נצ'י נצ' רוצה "להביא כבוד לעיר שאני גר בה", בחצי הומור וחצי כוונה - מה שמאפיין את כל אלבומו השלישי, הקשור גם הוא לעיר הזאת - "ברוכים הבאים לפתח תקווה".
נצ'י נצ' הוא שם חם בסצינת ההיפ הופ המקומית כבר כמה שנים, ופעם אחר פעם הוא גורף את המחמאות. השיא היה באלבומו הקודם, "בור ועם הארץ", שהציב אותו כאחד הראפרים המעניינים, מצחיקים ומוכשרים בסביבה. ברקע המיני-הפריחה הנוכחית של ההיפ הופ המקומי, שכוללת שמות עולים כמו טונה, עידו מיימון, קפה שחור חזק, נתי חסיד ואחרים (כמעט כל אלה אגב משתתפים באלבום, כמו שיעיד השיר/תמונת המחזור "סבבה"), הוא מסתמן כאחד מנושאי הדגל הבולטים שלה. אם לטונה יש מבט רגוע יותר על החיים, והקטעים שלו רגועים ונוסטלגיים יותר באווירה הכללית שלהם, אצל נצ'י נצ' - יותר מהטקסטים, יותר מהביטים - הכל באנרגיות הרבה יותר גבוהות. הוא יותר לוקח ללב, יותר צוחק ויותר כועס. יש לו פאשן. זה מה שהופך אותו לכוכב. הדבר השני שיפה בו הוא המודעות העצמית שלו. גם כשהוא דופק דאווינים של איזה סטאר, הוא מזכיר שהוא עדיין בכל זאת קצת נעבעך מפתח תקווה. במקום להותיר רושם של עוד אחד שחי בסרט, הראפ של נצ'י נצ' נשאר בגובה העיניים.
מכל אלבומיו, "ברוכים הבאים לפתח תקווה" הוא המהודק ביותר עד כה. לא בטוח שזה הדבר הכי טוב כשמדובר בראפרים. ב"בור ועם הארץ" היו 18 קטעים שהתפזרו לכל הכיוונים, וזה אחד הדברים שהיו הכי מדליקים בו. מה שכן, זה מעיד על עליית מדרגה בכיוון הכללי, של אמן שיותר ברור לו מה הוא רוצה להגיד, ואיך. אפילו קטעי הצחוקים שמשובצים כאן ("רוצים לשמוע את ברי סחרוף עושה פישי הגדול?") מרגישים טבעיים ולא מעמיסים ומאולצים, כמו שבדרך כלל קורה. חלק גדול מהמחמאות צריך ללכת כאן לצוות שפרש עליו את חסותו: קודם כל אורי שוחט הגדול, אבל בעיקר איציק פצצתי וג'ימבו ג'יי, אנשי "המופע של ויקטור ג'קסון" ו"העיר הזאת". כמעט כל דבר שהשניים האלה נוגעים בו הוא זהב, ועבור נצ'י נצ', שהומור משחק תפקיד גדול בשירים שלו, הם בחירה מעולה.
אחד הדברים המגניבים אצל נצ'י נצ' ובסצינה הזאת בכלל, זה הבקיאות במסורות מוזיקליות ואינספור הציטוטים. באלבום הקודם הוא טיפל באהוד בנאי ("א יידישע ראסטהמן"), וגם כאן הוא מרפרר בין היתר לצלילי העוד, יהודה קיסר ואחרים. מעניין הטיפול שלו במוקי: ב"הללויה" הוא מסמפל טקסט על כתיבה טובה ממי שפעם היה ראפר משפיע והיום הוא שופט ב"כוכב הבא" והאיש שאחראי על השיר המנג'ס ביותר של השנה שעברה. האם זאת מחווה למודל לחיקוי או אירוניה, קריאת תיגר מנציג הדור הנוכחי? לא ברור.
אם המבחן הגדול של אלבום כזה הוא האם הייתי רוצה לשתות בירה עם הראפר ששר אותו, נצ'י נצ' עובר אותו בהצלחה. לכשעצמי, אני דווקא מעדיף את השירים היותר רציניים באלבום, כמו הסינגל "תהילה", הלהיט הנוכחי "חסידה צחורה" המוקדש לאמו המנוחה ובעיקר בעיקר "יום חדש". מדובר בקטע שהוא קצת "טונאי" באופיו, אבל הפקה נכונה, צ'לו מושלם של עדן ג'משיד ופזמון מנצח הופכים אותו בעיניי לאחד משירי ההיפ הופ המרגשים של השנים האחרונות.
"ברוכים הבאים לפתח תקווה" הוא אלבום מהנה, גם אם לא יצירת מופת. הוא כיפי ואפילו מרגש לפרקים, אבל אלה מקומות שבהם האישיות האמנותית של פלוטניק מכסים על טקסטים טובים - אך לא מעולים, לא בלתי נשכחים. חבל גם שלאלבום לא צורף שיתוף הפעולה המעולה עם קפה שחור חזק, "יהיה בסדר". עוד מוקדם להגיד מה יוליד הגל הזה של ההיפ הופ הישראלי. ייתכן שכלום. האלבום הנוכחי של נצ'י נצ' הוא צעד בכיוון הנכון כדי להוכיח ההפך.