חיפה, העיר האדומה, עיר הפועלים, לא ידעה בדיוק איך לאכול את חסידי סערט ויז'ניץ שהגיעו להתגורר בה לפני קרוב ל-60 שנה, בשקט בשקט, בפינה שהיא גם רחוב ללא מוצא נבנתה לה שכונת רמת ויז'ניץ בחיפה. הנוף הפסטורלי הנשקף מהשכונה יחד עם "הדרך ארץ שקדמה לתורה" עליה חונכו כל תלמידי וחסידי "סערט ויז'ניץ" בחיפה כבר על ידי מייסד השכונה רבי ברוך הגר זצ"ל בכל המקור-ברוך יצרו פנינת חמד בחיפה.
לפני מעל 50 שנה קיבל האדמו"ר רבי אליעזר הגר זצ"ל שאתמול הלך לעולמו את שרביט ההנהגה. והוא, בנעימות הליכותיו בסובלנות שלו לכל אדם באשר הוא, יצר גן עדן של כבוד הדדי על רגבי הר הכרמל. כילד תושב השכונה אני זוכר את השלט בכניסה לשכונה בו כתוב "אין כניסה בשבתות ובחגים", השכונה שכל תושביה יהודים חרדים מבקשת שלא להיכנס אליה עם רכב בשבת ובחג. אין מחסום, אין משהו פיזי שמונע את הכניסה, יש רק שלט שמבקש להתחשב ברגשות התושבים. אני זוכר את הרכבים המגיעים עד השלט, עוצרים ומסתובבים. הכבוד ההדדי שרוחשים תושבי רמת ויז'ניץ בחיפה לתושבי העיר וכן להיפך זה היה הדבר המיוחד כל כך שהריש בנו, בכולנו, האדמו"ר.
למי מתושבי חיפה שקורא כעת את השורות הללו זכורים בוודאי האירועים בשכונה, הקפות שניות, הדלקת נרות חנוכה, השולחנות בימי חג הפורים או תפילת כל נדרי בליל יום הכיפורים. בכל אחד מהאירועים הללו היו תושבי חיפה שאינם חסידים של הרבי או שאינם שומרי מצוות, אורחים של קבע. קבלת הפנים ומאור הפנים לה זכו מהרבי היו לשם דבר, הוא ראה בכל יהודי, או יותר נכון בכל אדם באשר הוא, יציר כפיו של הבורא. ההתייחסות שלו לאדם מבוגר ולילד, לאישיות ציבורית ולאדם מהשורה באותה צורה ובאותו כבוד היו עבורנו ספר מוסר חי, זה היה חלק מהאישיות המיוחדת והמקרינה שלו, כך הוא חינך אותנו.
ואולי, אולי המרקם המיוחד הזה של החיים בחיפה זה לצד זה, חרדים וחילונים, וותיקים ועולים כל אלו יחד יכלו להיות בגלל האישיות הכל כך קורנת ומקרינה שלו. זה לא שהוא לא עמד על קוצו של יוד בכל הקשור לצביונה היהודי של חיפה, אבל את הכל הוא עשה בדרכי נועם ובהידברות, הוא לא כפה את דעתו על השני.
בשעות הבודדות שחלפו להן מאז הוא הלך לעולמו ניתן היה לראות עד כמה הוא הצליח להאהיב את עצמו על כל שכבות הציבור, עד כמה הוא ידע לדבר לכל אחד בשפה שלו, גם אנשים שלא היו מחסידיו, אלה שהוא הכיר מהשנים בהם הוא עוד לא כיהן כאדמו"ר זכו לביקורים שלו בעתות שמחה ובעתות עצב. הוא לא התנתק מהשנים בהם הכיר אנשים במסגרת שירותו הצבאי, להיפך, הקשר שלו איתם נשמר, הוא יכול היה לשבת איתם ולהחליף איתם חוויות ומיד אחר כך לחזור לנושאים החשובים העומדים ברומו של עולם שעלו על שולחנו. האישות הרב גונית הזו, הלב הפתוח והרחום, העיניים המלטפות ומקרבות כל אלו יחד יצרו אישיות פלאית שהלכה ואיננה, אישיות מדהימה שחיבקה וקירבה את כל מה שבא בסביבתו, אישיות שלעולם לא תשכח.
כשהקימו את רמת ויז'ניץ בחיפה כינו אותה "המזוזה של חיפה" אז את הנהגתו של הרבי זצ"ל אפשר לכנות "האיש שנישק את המזוזה של חיפה".
הכותב הוא אסטרטג ויועץ שיווקי. חסיד סערט ויז'ניץ