זה ג'ל או שאתה סתם ראש כרוב?

ששש... רגע אחד שקט בבקשה, אנא. אני
רוצה לומר דבר מה. הוא הזדקר
באחת על מסך הטלוויזיה שלי. יכולתי לגעת בשולי
ז'קט הזמש השחור והבוהק שלו. לא נגעתי
בשריריו המסוקסים מבעד לטי שירט
השחור המהודק. מי יכול היה
לדעת מה שלא ידע זכיין הערוץ השני.
הג'ל דבק בשערו. עכוזו המחוטב התקשה
ונוצק להררים. כנראה עשה את השנה
שעברה במכון השרירים. מי יכול
היה לדעת שבחלוף שתי עונות
ומאות מרואיינים הוא יהיה ריק כמו
ציפור, קשה כמו אבן.
לא יכולתי לדעת. אינני מאשים
אותו. לפעמים אני שומע את אביו משתלח
ביהודי בקפוטה, את צמצם המצלמה של אשתו
המתוקשרת כמותו – מצלמת אותו. אני מרגיש אותו
קם מרבצו, מהדס חליפות בין המגוחך לנלעג
מעושה כתינוק מגודל וטרחן, חולף לידי
כמו צל שקוף על שקוף, אומר לי שי,
שי, לא ידעתי שאתה, במידה כזאת,
לא מעריך את עבודתי.
לא ידעתי שאתה במידה כזאת,
מתפלץ על שום יישותי העיתונאית,
דרך התגלגלותי המשפחתית אל השפיץ של
הקודקוד. ראה, אינני צריך לעבוד למחייתי.
כל תכליתי היא חנופה, לאשת ראש הממשלה,
לזמרת מיוחצנת ולחבר למדורה.
בבוא היום, אשווק גם אני
אצל דודו טופז את מרכולתי ואגלגל את עיניי
אל השמים, שואל: קלטתם, קלטתם ת'גופה
מתחת לז'קט? ואז אתנחמד למרואיין בחיוך ביישני.
מכיוון שאני, בסך הכל מטבל תרבות זמני.