שתי הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת מבקשות להגביל את משך כהונתם של ראשי ממשלה בישראל. לפי הצעה אחת הכהונה תוגבל לשתי קדנציות ולפי הצעה שנייה הכהונה תוגבל לשמונה שנים. הנימוק הראשי להצעות החוק הללו נוגע לכך שבתקופת כהונה ממושכת עלולים ראשי ממשלה לצבור בידיהם כוח ריכוזי מופרז ועוצמה בלתי מידתית אותם הם עלולים לנצל על-מנת להבטיח את המשך שלטונם. טיעונים נוספים נוגעים לסכנת ההשחתה של מי שנושא בתפקיד בעל עצמה לאורך זמן ובחשיבות שיש לתחלופה בדמוקרטיה, כדי שזו לא תהפוך להיות מונרכיה.
אלא שבשיטת המשטר שלנו הגבלה כזו היא במידה רבה מיותרת. העובדה שדמוקרטיות פרלמנטריות לא מגבילות את משך כהונתם של ראשי ממשלות אינה מקרית. במשטרים כאלה ראשי ממשלה אינם נבחרים לתקופת כהונה קבועה וקשיחה: הרשות המחוקקת יכולה להדיח אותם בכל עת ועל כן הסכנה שהם יצברו כוח ריכוזי מופרז פחותה. נכון, סמכויותיהם ועצמתם של ראשי ממשלה במספר דמוקרטיות פרלמנטריות התחזקו לאחרונה, בתהליך שמכונה בספרות המחקר 'התנשיאותיות' (presidentialization), אך שסתומי הביטחון המשטריים המאפשרים את החלפתם עדיין משמשים ערובה מספקת מהסכנות של ריכוזיות יתר והשחתה. כדאי לזכור שרק לפני כשבע שנים היו אלה לחצים קואליציוניים שהובילו את ראש ממשלה אולמרט להכריז על התפטרותו על רקע חשדות למעורבותו בפרשיות שחיתות.
זאת ועוד, משך הכהונה הממוצע של ראשי ממשלה בישראל רחוק מלהיות ארוך ביחס לדמוקרטיות המערביות. אנגלה מרקל (גרמניה) נמצאת בשלטון מאז 2005, סטיבן הרפר (קנדה) מאז 2006 וגם לראשי הממשלה בניו זילנד ובאוסטריה תקופות כהונה ארוכות יותר מזו של נתניהו. אדרבא, בעשרים השנים האחרונות התבצעו בישראל שישה חילופים בתפקיד ראש הממשלה. רק ביפן (12 חילופים), באיטליה (10) ובנורווגיה (7) הייתה התחלופה בפרק זמן זה גבוהה יותר. במילים אחרות, ישראל לא סובלת מראשי ממשלה עריצים ומהיעדר תחלופה; הרי אחת התלונות השכיחות כלפי המערכת הפוליטית שלנו נוגעת דווקא לחוסר יציבות, לא לעודף יציבות.
אמת, אחד מהמאפיינים ההכרחיים של דמוקרטיה מהותית היא תחרותיות: חילופי שלטון במרווחים סבירים. אולם גם פרקי כהונה של למעלה מעשור כמו אלו של מרגרט ת'אצ'ר, הלמוט קוהל או פייר טרודו עדיין נופלים בגדר הסביר. הטיעון לפיו הגבלת משך הכהונה בחוק נחוץ כדי למנוע מדמוקרטיה להפוך למונרכיה נשמע תמוה במיוחד לאור מה שמסתמן בדמוקרטיה הנשיאותית האמריקאית. אם, כצפוי, הנשיא שייבחר בעוד כשנה יהיה ג'ב בוש או תהיה הילארי קלינטון, הרי שב-24 מתוך 32 השנים (בין 1988 לשנת 2020) ישלטו בבית הלבן שתי "שושלות" משפחתיות: שושלת קלינטון ושושלת בוש. רק שמונה שנות נשיאותו של ברק אובמה מפרות את הרצף הזה. הנה, דווקא בארצות הברית, בה קיימת מגבלה חוקתית על מספר כהונות הנשיא, נראה שנוצרה לאחרונה סוג של מונרכיה או לפחות של שושלות פוליטיות דומיננטיות.
לסיכום, אין כל הצדקה להטיל הגבלה על משך כהונת ראשי ממשלה. נדמה שהיוזמות האלה מקורן בתסכול שנובע מחוסר ההצלחה להחליף את ראש הממשלה הנוכחי. הניצחון השלישי ברציפות של נתניהו, דבר שלא התרחש מאז ימי בן גוריון, גרם בקרב חלקים במערכת הפוליטית תחושות ייאוש ובהילות, על גבול הפאניקה, כאילו שנתניהו נמצא פה מאז ומעולם ועומד להישאר כאן לנצח. לא צריך להשתמש בחוק כדי להגביל את המשך כהונתו של ראש הממשלה. במקום זאת, צריך לתת אמון בחכמה הפוליטית של אזרחי ישראל ובחוסנה של הדמוקרטיה שלנו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.