רב השונה על הדומה בין שני האלבומים שחוגגים השבוע יום הולדת 20. מעבר לכך שיצרו אותם שתי זמרות-יוצרות וששניהם הצליחו בגדול (אם כי אחד היה בערך פי שלושה יותר מצליח), אוקיינוס הפריד בין "Post" של ביורק ו-"Jagged Little Pill" של אלאניס מוריסט, ולא רק זה הגיאוגרפי. ובכל זאת מעניין להיזכר 20 שנה אחרי בהשפעתם ולתהות האם וכיצד הם שרדו את מבחן הזמן. אמ;לק: אחד שרד קצת יותר.
נתחיל עם ביורק. אם לא מחשיבים את אלבום הבכורה שהוציאה בגיל 12, קריירת הסולו שלה נפתחה עם האלבום "Debut" שיצא ב-93' וזכה לחיבוק חם. האלבום סימל עבורה התחלה חדשה, מעבר מאיסלנד לאנגליה ושינוי כיוון מוזיקלי מהגיטרות של להקתה הקודמת השוגרקיובס לאזורים יותר אלקטרוניים וניסיוניים. אם האלבום הראשון היה אקלקטי ו"ומוזר" והיה תוצר של עבודה משותפת של ביורק עם המפיק נלי הופר, הרי שבשני מדובר בפיצול אישיות מוחלט שהופק עם מפיקים שונים וכמעט אף שיר בו לא מתכתב עם קודמו. מההתחלה התעשייתית של "Army of Me" ועד המיוזיקל של "It's Oh So Quiet" (ראו קליפ למעלה), מהדרמה של "Isobel" ועד הממזריות של "I Miss You", זה היה שואוקייס מופרע של סגנונות והשפעות שקיבל היגיון רק בזכות ההגשה הייחודית של ביורק שעברה בין השירים כחוט השני.
אבל היה דבר משותף נוסף לשירים הללו: הם זכו להצלחה, ובכך הפכו לנדבך חשוב בתהליך הלגיטימציה של מוזיקת הפופ שבמשך שנים נחשבה לנחותה. ביורק - עם הפקות אינטליגנטיות שכוונו גם אבל לא רק לרחבת הריקודים - סללה לפופ, לדאנס ולאלקטרוניקה את הדרך למיינסטרים. היום זה נשמע מובן מאליו אבל להזכירכם שנות ה-90' היו השנים הגדולות האחרונות של עריצות הרוק. ב-1995 האירוע המוזיקלי החשוב ביותר באנגליה היה ה"קרב" בין בלר לאואזיס, ובארצות הברית, ההצלחה והפריצה הגדולה של השנה היתה של זמרת רוק קנדית בשם אלאניס מוריסט.
גם מוריסט לא היתה ילדה ב-95' וגם מאחוריה היו כבר שני אלבומי סולו. רק שהמסלול שלה היה הפוך משל ביורק. בעוד האחרונה שינתה כיוון מרוק אלטרנטיבי לקריירת פופ, מוריסט התחילה כזמרת פופ בקנדה שזכתה לפריצה הגדולה שלה בזכות אלבום רוק. גם כאן ההצלחה הגיעה בעקבות מעבר. ביורק הגיעה מאיסלנד לאנגליה ומוריסט עשתה מסלול דומה מקנדה ללוס אנג'לס. אחרי שני אלבומי פופ קנדיים - הראשון הצליח מאוד והשני נכשל - חיפשה מוריסט בית לאלבומה השלישי ומצאה אותו בעבודה עם המפיק גלן בלארד שהאמין בה מספיק כדי לתת לה להקליט באולפן שלו. הסגנון המוזיקלי והגישה הישירה והבוטה של מוריסט התאימו מאוד לאמריקה של פוסט עידן הגראנג'. מוזיקת רוק היתה עדיין הבון טון ולא מפתיעה ההחלטה של חברת התקליטים מאבריק לתת לו צ'אנס. מה שכן הפתיעה זו מידת ההצלחה שלו.
חברת התקליטים ציפתה שהאלבום יכסה את ההשקעה שלו, היא לא ציפתה שהוא ימכור 33 מליון עותקים ברחבי העולם (שלוש פלטינות בארצות הברית בלבד). ההצלחה החלה עם הסינגל הראשון "You Oughta Know", מניפסט עצבני ופרובוקטיבי של מוריסט כנגד בן זוגה לשעבר שהשמועות העקשניות ביותר טוענות שמדובר בלא אחר מאשר השחקן דייב קולייה, אנקל ג'ואי מ"צער גידול בנות". ניגנו בו פלי ודייב נבארו (בתקופה שגם השני ניגן ברד הוט צ'ילי פפרס) והוא זכה להשמעות רבות בתחנות רדיו מקומיות וב-MTV. בהמשך יצאו לה עוד חמישה סינגלים שהבולט שבהם הוא "Ironic" (שהדבר הכי אירוני בו הוא שמדובר בשיר הכי מצליח בעולם שעוסק באירוניה בלי להבין מהי אירוניה).
מוריסט לא הצליחה לשחזר את הצלחת האלבום אבל קהל מעריציה האדוק נשאר נאמן גם באלבומים הבאים. גם מניין הלהיטים של ביורק ירד מאלבום לאלבום אך זה לא פגע בהערכה העצומה לה היא זוכה עד היום. שני האלבומים יצאו באותו יום בשנת האמצע של שנות התשעים, ומסמלים נקודת מפנה תרבותית. למרות שהאלבום של מוריסט היה מצליח יותר הוא מסמל נקודה שבה הרוק, שרק שנים מעטות קודם לכן זכה לעדנה מחודשת, נהיה מסחרי יותר ומעניין פחות. ביורק, שכאמור עשתה שינוי כיוון לצד השני, אמנם השתמשה במוטיבים "נחותים" יותר אבל נתנה בהם תוקף של יוצרת אותנטית ורצינית. ממרחק של 20 שנה אנחנו יודעים טוב מאוד איזה סגנון מוזיקלי ניצח.
האם האלבומים שורדים את מבחן הזמן? האלבום של מוריסט מוצלח, ודאי ביחס לחומרים שבאו אחריו, אבל השיר היחיד מתוכו שמצליח להישמע רענן גם היום הוא "You Oughta Know". האלבום של ביורק לא רק שנשמע רענן אלא עדיין מצליח להפתיע. לפסגת היצירה שלה היא הגיעה באלבום הבא שלה, "Homogenic" מ-97', אבל "פוסט" משלב בהצלחה בין התחכום של ממשיכו לתמימות והראשוניות של קודמו. ההפקה של "Jagged Little Pill" נשענה על כתפי ענקים ממיתולוגיית הרוק והיום מעוררת פיהוק. דווקא שירים כמו "Hyperballad" של ביורק שנשמע מאוד "עכשווי" כשיצא, נשמע מצוין גם היום.
ומה לגבי מורשת? מוריסט לא הצליחה לייצר לעצמה מוניטין של יוצרת אישית איכותית. רק תקשיבו לסינגל "Too Hot" מתוך אלבום הבכורה של מוריסט מ-91', כדי להבין את גודל הדיסוננס וכמה התלבושת הרוקיסטית של "Jagged Little Pill" היתה לא יותר מתלבושת. פאטי סמית היא לא. עיקר המורשת של "Jagged" הוא וואן היט וונדרס נשיים-"בועטים"-מבאסים כמו "Bitch" של מרדית ברוקס ו-"One of Us" של ג'ואן אוסבורן (ומי זוכר את "Mother Mother" של טרייסי בונהם?). את ההשפעה של ביורק לעומת זאת אפשר לשמוע בשלל קלאסיקות מפורטיסהד ורדיוהד, דרך סיגור רוס ועד דאפט פאנק ובעצם כמעט בכל ז'אנר מעניין שקרה ב-20 שנה האחרונות. לשתיהן מגיע מזל טוב אבל די ברור לאיזו מסיבת יום הולדת אני מתכוון ללכת.