בתרבות הקולנוע המקומית, בה כמעט הכל שרירותי וכאוטי, אין דברים רבים שאפשר לסמוך עליהם. אחת המסורות הקבועות היחידות שבכל זאת קיימות, קשורה בשמי זרחין: אחת לכמה שנים, רגע לפני שמתחיל הקיץ (ופורצת המלחמה), אנו יודעים כי סרט טרי שלו יגיע לאקרנים, בתאריך כמעט קבוע, ותמיד עם צוות מרשים של שחקנים, וכשהוא נישא על גלים של ביקורות אוהדות ומעמיד עצמו כמועמד מוביל לפרסי אופיר.
זה קרה בעבר, למשל, עם "אביבה אהובתי" ועם "העולם מצחיק", וזה קורה כעת גם עם "המילים הטובות", שהגיע לאקרנים בסוף השבוע האחרון. הפעם, זרחין מסתייע בכמה משותפיו הקבועים, ובהם ששון גבאי, רותם זיסמן כהן ולבנה פינקלשטיין, כדי להציג את סיפורה של צעירה היוצאת עם שני אחיה לגלות מה ולמה הסתירה מהם אמם המנוחה כל חייהם. צפייה בסרט מבהירה כי המסע שלו, שהתחיל כעת, ימשיך בסתיו עם כמות דו-ספרתית של מועמדויות לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע. יש דברים שלא משתנים.
אבל יש גם דברים שכן: "המילים הטובות" שאפתני יותר מחמשת הסרטים העלילתיים הארוכים הקודמים שביים זרחין. קודם כל, בגלל ההיקף הגיאוגרפי של העלילה, המזגזגת בין ישראל ואלג'יריה, ירושלים ומרסיי, עם תחנה בפריז. נוסף לזאת, הוא לוקח על עצמו שלל משימות. למשל, לנתץ את הגבולות בין תרבות גבוהה ונמוכה לכאורה דבר שבא לידי ביטוי כבר בשם הסרט, המצטט הן את "עוד אבוא אל סיפך" של אלתרמן והן את "אבניבי" זוכה האירוויזיון, שעם הזמן מתגלה כמוטיב חוזר בעלילה.
עוד יותר אמיץ מכך הוא הממד הפוליטי-חברתי של הסרט, בו התחקיר המשפחתי של שלושת האחים ממחיש להם עד כמה שרירותי ולא קיים הוא ההבדל בין ערבים ויהודים שני עמים שהם בעצמם אחים למשפחה אחת. מיותר לציין באיזה הקשר אקטואלי מגיע "המילים הטובות" לאקרנים, מה שהופך את האמירה הצלולה שלו לנועזת עוד יותר, בעיקר בהתחשב בעובדה כי אין מדובר בעוד דרמת פסטיבלים שאיש לא יראה פה, אלא בלהיט פוטנציאלי הפונה לקהל רחב.
ולסיכום, במישור הפחות התיאורטי, זרחין מנסה הפעם גם לחדור למקומות עמוקים מתמיד. נכון, בסרטים שלו תמיד היה משהו שבא מהלב מה שעלה לו לעתים בכתף קרה מצד כמה מבקרים מקומיים, שמתפעמים מרגש קולנועי כשהוא מגיע מבית היוצר של במאי ספרדי, אך בזים לו כשהוא פרי יבולו של ישראלי ממוצא ספרדי. אבל ב"המילים הטובות", הקולנוען מתמודד בצורה כנה ואמוציונלית עוד יותר מהרגיל עם סוגיות בסדר הגודל של זהות, משפחה, אהבה והחמצה, כך שזוהי עבודתו המרגשת עד כה.
לאור יכולתו של הבמאי לעמוד בכל אותם יעדים יומרניים שהציב לעצמו, "המילים הטובות" הוא סרטו הגדול של שמי זרחין עד כה, ולכן מן הסתם גם אחד הסרטים הישראלים הגדולים של השנה. אבל לא הכל חלק בדרך לשם. העיצוב של שלושת האחים, לדוגמה, מעט צורם. בצד הגיבורה בגילומה של זיסמן כהן, מציב היוצר שתי דמויות משני צדדים שונים לחלוטין של הסקאלה: אח אחד, בגילומו של רועי אסף, מתגלה כדתי, שמרן, מיושן וגזען; אח אחר, בגילומו של אסף בן שמעון, כמסעדן ליברל והומוסקסואל. משיחת המכחול הגסה הזו ראויה יותר לפיילוט של סדרה שמנסה לעמוד בתנאי הרגולציה של הרשות השנייה. נוסף לכך, אף שכל אחד מן השחקנים מצוין כשלעצמו, ביחד אין להם כל כך כימיה, וקשה לעתים להשתכנע שהם אכן בני משפחה אחת.
זו הבעיה הגדולה של הסרט. הבעיה הקטנה היא כמה עשבים שוטים שלא נוכשו מן התסריט שורות דיאלוגים וולגריות מדי. למשל, כשהגיבורה מתלוננת בפני בן זוגה, בגילומו של צחי הלוי, על כך שזקפתו ניכרת בפרהסיה והוא עונה לה, "מה לעשות, אני רואה אותך ועומד לי". רפליקות כאלה, יאות לתוצרי בורקס זניחים משנות השבעים, לא לדרמה מדויקת ורגישה בסדר הגודל של "המילים הטובות".
אך לסרט יש תנופה, והוא הולך וצובר עוצמה ככל שהוא מתקדם, כך שגם פגמיו נשכחים ודבר אינו מפריע לו לסחוף את הצופים. להצלחה, כרגיל אצל זרחין, אבות רבים. קודם כל, המוזיקה של דניאל סקוט, מלחין קנדי ותיק שכאן תורם לראשונה לקולנוע המקומי. הצלילים שלו מגיחים כבר בשנייה הראשונה, תופסים את הקהל, מוסיפים לדימויים כוח ומסתורין, וממשיכים להעצים את הדרמה גם בהמשך, וכמובן בעיקר ברגעי השיא שלה.
שחקן חיזוק קנדי נוסף הוא הצלם רולנד פלנט, הזכור לטובה בין השאר מעבודתו ב"מר לאזאר" הקוויבקי, שהתחרה ב"הערת שוליים" על האוסקר לפני כארבע שנים. יחד עם עבודת הבימוי של זרחין, מצליחים השניים להשתמש באמצעי המבע הקולנועי כדי לתאר כיצד מתקרבים ומתרחקים הגיבורים מן האמת, ולהמחיש את החום שעוטף אותם ברגעים של אחווה, הבנה והשלמה, ומנגד את הקור שהם חשים ברגעי החרדה, הבדידות והמועקה הקיומית.
בצד שתי התוספות הקנדיות, ממשיך הבמאי לעבוד עם שותפתו האישית והמקצועית ארוכות השנים, העורכת עינת גלזר-זרחין, שמיטיבה להניע בדינמיות את העלילה ואת הדמויות מעיר אחת לאחרת. צוות השחקנים משלב אף הוא בין ישראלים לזרים, והבולטת בו היא רותם זיסמן כהן, בתצוגתה המרשימה עד כה. נכון, אנחנו מכירים אותה עוד מהיותה בת 21, עת כיכבה ב"הכוכבים של שלומי" של זרחין, ובתריסר השנה שעברו מאז התענגו עליה בעוד שלל תפקידים. אך מעולם לא חזינו בה כה כריזמטית ורושפת, מלאת אופי ועוקץ, והכל בתזמון קומי ודרמטי נכון ונטול זיופים.
אך יותר מכל, הייחוד והעושר נובעים מן התסריט המורכב שכתב זרחין. קצרה היריעה מלנתח אותו עד תום רק הגילוי כי הגיבורה עקרה, והדרך בה מטפלת בכך הדרמה, יכולים לפרנס שלל עבודות סמינר על אמהות בקולנוע ישראלי. אך מכל הרבדים כאן, המהותי מכולם הוא בסופו של דבר גם הבסיסי ביותר, וזה שטמון כבר בשמו של הסרט. בראש ובראשונה, "המילים הטובות" הוא אכן סרט על מילים.
הכל כאן סובב סביב השפה, והצורך לפענח אותה כדי להבין את הנאמר בה וכתוצאה מכך את העולם. למשל: האם המנוחה, מתברר, הלכה בדרכו זוכת האירוויזיון של יזהר כהן ודיברה אל בתה בשפת הב'. נדרש לשלוט בה כדי להבין למה התכוונה כשאמרה לה, "אבנביב אבובהבבבתב אבובתבךב". ילדיה נדרשים גם לשפשף את מעט הצרפתית השגורה בפיותיהם כדי שיוכלו לתחקר את אחותה ואת יקיריה האחרים שהכירו אותה בצרפת ובצפון אפריקה, ואולי יידעו לספר להם על מה שהסתירה מהם. ככה זה, כותב זרחין, העולם מסתתר מאחורי דלת שחוקי הלשון הם המפתח היחיד אליה.
ולשון לא חייבת להיות טקסט. גם דימויים, מזכיר לנו "המילים הטובות", הם שפה, ובסופו של דבר, מירב המאמצים של שלושת האחים מתמקדים בניסיון לפענח תמונה שהשאירה מאחוריה האם. האמנם מתחבאים בה רמזים הרי גורל? הייתכן כי כובע שצץ בה כמעט באגביות הוא קצה החוט שיוביל אותם אל הסוד? אם רק יצליחו לדובב את צילום הסטילס ולגרום לו להתחיל לדבר, אולי סוף כל סוף יבינו את אמם.
אך אולי, תוהה "המילים הטובות", אי אפשר להבין, ואולי בעצם אין מה להבין. כמו בעבודותיו הקודמות, גם כאן זרחין אינו מתפתה לפתרונות הנוחים. היה לו קל יותר להציע תשובות בקול רם, אבל הקולנוע שלו מחפש דברים אחרים, פשוטים פחות אותה דממה שבלב, עליה כתב אלתרמן בשיר שהיה השראה לסרט.
אבל זה שאין בהכרח תשובות לא פוטר אותנו מהצורך להיות בחיפוש תמידי; חיפוש שאולי לא יוביל לשום מקום, אבל במהלכו לכל הפחות נהפוך לאנשים טובים יותר. בדבר אחד, "המילים הטובות" בוודאי לא נבדל מן "העולם מצחיק" ושאר עבודותיו של הבמאי. כמוהם, גם סרט זה מניח יד על כתפי הגיבורים והצופים ואומר להם תחזיקו את מה שיש לכם, אל תאבדו אותו, תחזירו את האהבה שקיבלתם, ואת מה שאתם כן יכולים להגיד, מעט ככל שיהיה, תאמרו לפני שיהיה מאוחר מדי.
באחד הרגעים היפים בסרט, מגלה הגיבורה הקדשה על גבי עטיפת תקליט ויניל, חילופי דברים אחרונים בין אהובים פרודים "Ne Pleure pas, mon amour". "לא לבכות, אהבה שלי". כה פשוט, כה יפה. כמו שאומרת כאן אחת הדמויות, מילים הן סתם מילים, אבל אם הן כבר ישנן אז לפחות שיהיו אלה מילים טובות.
ומה אתם חשבתם על "המילים הטובות"? ספרו לנו בתגובות