ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שאיש לא תרם לניצחון על הנאצים יותר מאלן טיורינג. אמנם הוא לא אחז בנשק לרגע אחד במהלך המלחמה, ובכל זאת היתה למתמטיקאי תרומה מכרעת יותר מכל חייל: הוא מי שהצליח לפצח את אניגמה, מערכת ההצפנה הגרמנית, ובכך לחשוף את הסודות הנאציים ולפתוח בפני בעלות הברית דלת להבסתם.
אך בדיוק כפי שבריטניה לא ידעה להודות לצ'רצ'יל והדיחה אותו במערכת הבחירות שהתקיימה לאחר הניצחון ההירואי, היא גם לא הכירה תודה לטיורינג, ובמקרה שלו ההשפלה היתה מרה והרסנית יותר. לא עזרו הישגיו מול הנאצים, וגם לא סייעו לו שאר מפעלותיו הכבירים, שלמעשה הניחו את היסודות לכל מדעי המחשב המודרניים. המתמטיקאי היה הומוסקסואל בעת שנטייה מינית זו היתה מחוץ לחוק באי הבריטי, ולפיכך נרדף בידי הרשויות עד שאלה לא הותירו לו ברירה אלא להתאבד.
הממסד הוסיף חטא על פשע, והקפיד גם למחוק את שמו מדפי ההיסטוריה, מה שבא לידי ביטוי גם בתרבות הפופולרית: אלפי סרטים, הצגות וסרטים נוצרו במשך השנים על מלחמת העולם השנייה, אך באף אחד מהם לא כיכב הפצחן. רק כמה עשורים לאחר מותו, קיבל טיורינג התנצלות ממסדית, כולל חנינה רשמית מהמלכה אליזבת השנייה. נוסף לכך, גם עולם הבידור סוף כל סוף הפנה אליו את אור הזרקורים.
בשלהי שנות השמונים עלה בווסט-אנד מחזה בו גילם דרק ג'קובי את טיורינג, לאחר עשור הפיק ה-BBC גרסה טלוויזיונית לא מוצלחת במיוחד של ההצגה, ורק עתה מגיע "משחק החיקוי", הפקה קולנועית בה לא אחר מאשר בנדיקט קמברבאץ', השחקן הבריטי המבוקש והלוהט כרגע, נכנס לעורו של הגיבור הנשכח. כיאה לכך, זה לא רק הסרט הכי גדול שהוקדש עד כה למתמטיקאי המנוח, אלא גם בכלל אחד הסרטים המדוברים של השנה. הוא הגיע לארץ נישא על גל של עשרות מועמדויות לפרסים, ורבים רואים בו מועמד מוביל לקטוף כמה פסלונים יוקרתיים בטקס האוסקר.
אף שזו הפקה של הממלכה המאוחדת וכל שניית מסך של התוצאה מרגישה בריטית כמו תה של ארבע אחר הצהריים וקרקר עם גבינת צ'דר ומלפפון, יוצרי "משחק החיקוי" הם בני לאומים אחרים. בשרביט הבימוי אחז הנורבגי מורטן טילדום ואת התסריט כתב האמריקאי גרהם מור, שגמר אומר בלבו להשלים בשעתיים את כל המידע הרלוונטי על טיורינג שנעלם מעיני הציבור במשך כל השנים האלה.
לפיכך, מתפזר הסרט בין שלושה זמנים שונים וקווי עלילה נפרדים: לא רק, כמובן, שנות המלחמה במערכת ההצפנה הנאצית והשנים העגומות שלאחריה שהובילו למותו בטרם עת, אלא גם נעוריו של טיורינג התקופה בה גילה לראשונה כי הוא שונה מכל חבריו הן באופיו, הן בנטייתו המינית והן בתבונתו כמובן.
גם דמויות משנה לא חסר כאן, ובראשן השתיים עמן ניהל הגיבור את מערכות היחסים המשמעותיות בחייו: קודם כל, בפנימייה לבנים בלבד התחבר עם נער רגיש ומיוחד גם כן שכבש את לבו, אך מובן כי לא הותר לו לממש את משיכתו כלפיו. לאחר מכן, בזמן המלחמה, פגש במתמטיקאית מבריקה כמעט כמוהו (בגילומה של קירה נייטלי). עמה הוא דווקא כן מיסד את הקשר אך זה לא היה מתשוקה אמיתית אלא מסיבות אינטרסנטיות בלבד. האהבה ביניהם נותרה אפלטונית; עולמו הרומנטי נותר טרגי.
שעתיים הן לא הרבה זמן ביחס לדמויות ולקווי עלילה רבים כל כך, כך שעבודות התסריט והבימוי כאן נעזרות במשיכות מכחול גסות ובדרמטיזציות תמציתיות כדי לדחוס את כולם. האישיות המשונה שטיורינג פיתח כבר בגיל צעיר מוסברת דרך סצנה קצרה בה הוא מפריד בכפייתיות בין אפונה וגזר; התפנית שאיפשרה לו להערים על הנאצים מומחשת דרך מפגש מקרי בפאב וחילופי דברים שרירותיים עוד יותר; הדילמה המוסרית שתגלית זו עוררה מודגמת דרך צירוף מקרים נוסף; וגם הדינמיקה בין הגיבור לרשויות החוק מועברת באמצעים קולנועיים פשטניים למדי, כמו חלוקה בין השוטר הטוב לשוטר הרע וכיוצא בכך.
כל זה שואב השראה חופשית מן הדברים כפי שהם התחוללו באמת, כך שדרמה היסטורית זו מציגה גרסה די מצוצה מן האצבע לסיפור של טיורינג. המחסור באמינות צורם ברגעי השיא, אך חסרים שכאלה אף פעם לא מנעו מסרט להיות אפקטיבי, וגם "משחק החיקוי" מצליח לסחוף את הצופים. השטחיות, הפשטנות ואי-הסבירות העלילתית נשכחות ומתחלפות בכסיסת ציפורניים אל מול מאמציהם של הפצחנים, התרגשות בעת שהם רואים ברכה במלאכתם וכעס לנוכח מר גורלו של הגיבור בסוף דרכו.
האפקטיביות הזו נוצרת כתוצאה מהבימוי האינטנסיבי של טילדום, המוזיקה המהפנטת כתמיד של אלכסנדר דספלה וכמובן גם הופעתו של קמברבאץ', שמוכיח כאן שוב מדוע מלהקים משחרים לפתחו זהו שחקן גדול של תפקידים גדולים ושגריר נאמן של המורשת המפוארת של עולם המשחק הבריטי. בצדו, נייטלי מיטיבה לגלם את מי שהיתה למעשה הנפש התאומה שלו, ובין השניים מתפתחת כימיה שמאפשרת לנו להאמין כי הדמויות אכן היו נשמות שכאלה.
בצד שני הכוכבים, צצים בתפקידי המשנה פרצופים המוכרים לנו מ"אחוזת דאונטון", וזאת כמצופה מדרמה בריטית תקופתית. בכלל, "משחק החיקוי" מגיש לנו את כל מה שהיינו מצפים מסוג כזה של סרט: שחזור היסטורי מרשים, תלבושות מהודרות, דיאלוגים רהוטים ושנונים, שחקנים עתירי קלאסה ועוד.
בכך, מצטרף "משחק החיקוי" לשורה ארוכה של דרמות בריטיות תקופתית, למשל "שייקספיר מאוהב" ו"נאום המלך", שהשתמשו בצורה דומה בסיפורים אנושיים מן ההיסטוריה של הממלכה המאוחדת כדי לענג את הקהל ובעיקר כדי לזכות באוסקרים. כיאה לשמו, הסרט הזה מצליח לחקות היטב את האיכויות ואת הסגנון של זוכי הפסלונים הללו, וזו בדיוק הבעיה שלו: חסרים בו מעט ברק, אנרגיות ושאר רוח, שהיו מעלים אותו ברמה והופכים אותו ליותר מסתם ביצוע מכובד של סיפור מעניין.
הבמאי מורטן טילדום גויס לפרויקט לאחר שמשך תשומת לב בסרטו הנורבגי "ציידי הראשים". שם, הסקנדינבי התגלה כיוצר משוחרר, אפילו משולח רסן, והציג סגנון בימוי יצירתי, מקורי ופרוע. כאן, הטאץ' נעלם לגמרי, ונראה כי עולם הדימויים שלו מתבסס כולו על מה שראה בטלוויזיה הבריטית. הפנימייה נראית כפי שהיא נראתה בסדרות הבריטיות התקופתיות, שנות הארבעים נראות כפי שנראו בהן ואפילו חדרי החקירות של המשטרה נראים כך.
לסיכום, התחושה היא שכל מה שאנחנו רואים כאן נלקח הרגע מהמחסן, בו היה עטוף הרמטית בניילונים. בכלל, הכל פה כל כך נקי ומצוחצח, עד שאפשר לשכוח כי בזמן שטיורינג ואנשי צוותו מסתגרים בחדרם, עשרות מיליונים נרצחים סביבם. זהו סרט מלחמה, אבל אין בו כמעט רעשי תותח או טיפות דם. בדומה לכך לכך, זוהי דרמה על נטיות מיניות, אבל אין בה מין, ולרגע אנחנו לא נחשפים למשהו שמתקרב אפילו להיות סצנת סקס. "משחק החיקוי" מבקש לאכול את העוגה ולשמור עליה שלמה, אבל אי אפשר להתעלם מהפירורים שנשארים על השולחן, ואלה מותירים טעם מר בפה.
אז נכון, על פניו, הסרט עומד בשתי המטרות שהציב לעצמו: לככב בעונת הפרסים ולהעלות באוב גיבור נשכח. עם זאת, צריך לזכור שני דברים: "שייקספיר מאוהב" ו"נאום המלך" אמנם היו המנצחים הגדולים של האוסקר בזמנו, אבל נשכחו במהרה ובפרספקטיבה היסטורית הם כמעט קוריוזים. "משחק החיקוי" נידון ככל הנראה גם כן לגורל דומה. הוא היה יכול להימלט ממנו לו היה בו קצת יותר עומק או משהו אחר שיעזור לו להיחקק בזיכרון, אך זה לא קורה.
הנקודה השנייה היא שאמנם עדיף סרט פגום מאשר שום כלום, ועדיין "משחק החיקוי" עושה מעט עוול לגיבורו ולאופיו. טיורינג, כפי שהוא בעצמו מכריז כאן, היה אקסצנטרי, נון-קונפורמיסט ואנטי-ממסדי והתגאה בזה. הוא הקפיד להתחצף לכל בעלי השררה, ולעג למסורת הצייתנות הבריטית ושאר הכללים והנורמות של החברה. הדרמה הביוגרפית על אודותיו, לעומת זאת, מתגלה כהיפך המוחלט ממנו, ונהנית לחזק את היסודות של כל מה שחתר תחתיו.
אלן טיורינג היה מתמטיקאי גאון ואדם לא רגיל. "משחק החיקוי" הוא בידור לא רע וסרט רגיל.