זה נגמר. אחרי שלוש שנים, המסע הארוך בא אל קיצו. תשאלו כל צופה מצוי במה עוסקת טרילוגיית "ההוביט" והוא יגיד לכם: זה סיפור על הוביט וקבוצת גמדים, שיצאו אל ההר הבודד כדי להביס דרקון ולמצוא אוצר. ובכן, הסיפור הזה אכן מגיע אל סיומו, סיום הולם ומספק ומרשים מאוד. כל זה מתרחש בעשר הדקות הראשונות של "ההוביט: קרב חמשת הצבאות", לפני כותרות הפתיחה.
יש לחזור על כך שוב, כיוון שזה כל כך לא יאומן: סוף הסיפור - הרגע שהיה שיא הסרט אילו "ההוביט" היה סרט אחד מגיע כאן לפני שם הסרט. אז מה בעצם קורה בשאר הסרט? מה נשאר, כשהסרט נגמר לפני שהוא מתחיל? ובכן, לעולם אל תזלזלו בכוחו של פיטר ג'קסון למשוך זמן. זוכרים את "שר הטבעות: שיבת המלך"? זוכרים את האופן שבו הסרט היה מצוין, הגיע לסיום מספק מאוד, ואז נמשך עוד חצי שעה כשכל רגע כבר חשבנו שאנחנו יכולים לצאת לשירותים, כי כמה זמן אפשר להתאפק, ובכל פעם מחדש הגיעה עוד סצנה, עוד תוספת, עוד סיום, שוב ושוב, כמו המשפט הזה, עד שככל שאהבנו את הסרט נאלצנו להודות שזה כבר היה לגמרי מוגזם ואפשר היה לחתוך הרבה קודם? אז "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא פחות או יותר זה, לאורך סרט שלם.
מה נשאר בסרט שנגמר לפני שהתחיל? פילר. ספין-אוף. סגירת קצוות שלא היו צריכים להיפרם מלכתחילה. את הפגם הגדול ביותר ב"ההוביט" כולנו מכירים. זה לא חדש, לא היינו צריכים לראות את הסרט השלישי כדי לדעת את זה; למעשה, לא היינו צריכים לראות אפילו את הסרט הראשון לשם כך. מהרגע שפיטר ג'קסון הודיע שספר הילדים הדק הזה יחולק לשלושה סרטים היה ברור שמשהו רקוב פה. ג'קסון הראה כבר, והראה היטב, שבכל הקשור לעיבוד למסך של יצירתו האפית של טולקין אין כמוהו. אבל כשטולקין לא מספק מספיק חומר, ג'קסון נאלץ לאלתר ולהוסיף חומר משלו, והחומרים המקוריים היו משעממים במקרה הטוב ומגוחכים במקרה הרע. הוא ממלא את הסרטים בדמויות לא מעניינות, שקיבלו כמה משפטים של איפיון שטחי ומגוחך, או שבכלל לא היו בסרט המקורי וג'קסון דחף אותן לשם כדי לקרוץ לחובבי "שר הטבעות". מישהו באמת התרגש מסיפור האהבה בין האלפית לגמד? או מהיריבות ארוכת השנים בין גמד מס' 11 לבין האורק בלאאארג, או איך שקוראים לו? כל עוד עלילות הפילר האלה, הכתובות באופן רשלני, מילאו את הפינות בין אבני העלילה הראשיות ההוביט, הקוסם, הדרקון אפשר היה לגחך קצת, לפהק קצת ולהמשיך הלאה לעיקר. אבל כאן הן העיקר. הן תופסות את כל הבמה, כי אין משהו אחר. הן והאקשן. המון אקשן גדול, גרנדיוזי, פומפוזי, בומבסטי, ספקטקולרי ומשעמם.
ככה זה: סצנה ובה גמד אחד נלחם באורק אחד יכולה להיות הדבר הכי מלהיב בעולם, אם אנחנו יודעים מיהו האיש ומיהו האורק ואכפת לנו מי ינצח. 700 גמדים ו-3500 אלפים נלחמים בשש דיוויזיות של אורקים ושבעים טרולי הרים, בקרב באורך של שעתיים שמורכב מעשרות מיני-סצנות אקשן, קרבות אחד על אחד, קריאות קרב, הקרבה עצמית ואקרובטיקה כל זה יכול, עובדה, להיות סתמי לחלוטין. זה בדיוק מה שאתם מקבלים ב"קרב חמשת הצבאות".
בתור סרט בסדרה ששמה הוא "ההוביט", ההוביט שבסרט לא עושה כמעט כלום הוא שחקן משנה שתפקידו בסרט כמעט חסר חשיבות. בתור סרט על דרקון ואוצר, גם העסק הזה, כאמור, נגמר כמעט מיד. החלק השני של שם הסרט "קרב חמשת הצבאות" דווקא מדויק לגמרי. רובו של הסרט הוא סצנת קרב אחת, ארוכה להפליא, בנויה שיא אחרי שיא אחרי שיא כמעט ללא הפסקה. פיטר ג'קסון יודע לביים קרבות. כל אחת מעשרות המיני-סצנות אקשן המרכיבות את קרב הענק עשויה היטב בפני עצמה, ומספר הרעיונות המעניינים לסצנות קרב היו יכולים להספיק לשנה שלמה של סטוריבורדים לסרטי אקשן הוליוודיים. לגולאס (שלא הופיע בספר "ההוביט" בכלל, אבל זה לא מפריע לו לקבל כאן יותר זמן מסך מבילבו) למשל, עובד קשה מאוד כדי לנסות להתעלות על סצנת הממותה ב"שיבת המלך", הסצנות בכיכובו הופכות ליותר ויותר מוגזמות, עד הרגע שבו הופך להיות ברור שמקומן הנכון הוא בסרט מצויר של באגס באני.
כאמור, בקרב בסרט משתתפים לא צבא אחד ולא שניים. הסרט מנסה לגרום לנו להבין את מיקומם של כל הצבאות השונים, המורכבים כולם מיצורי אנימציה ממוחשבת, זה ביחס לזה, ומי בדיוק מוביל בכל רגע, ולכן הוא נראה יותר מאי פעם כמו משחק "וורקראפט", וכידוע, צפייה במישהו אחר משחק במשחק מחשב היא בדרך כלל לא מאוד מעניינת. זה כל מה שיש פה: פיקסלים נלחמים זה בזה. אפקטים ופאתוס בלי כלום מאחוריהם. אפילו חובבי אסטרטגיה צבאית וירטואלית יתרגזו מהאופן שבו הסרט לא מקפיד על הגיון פנימי: יצורי פלא (ביניהם תולעי חולית ועיזי הרים) מופיעים משום מקום באמצע הקרב ואז מתפוגגים מבלי שעשו שום דבר.
"ההוביט: מסע בלתי צפוי" היה סרט בעייתי וארוך מדי, אבל היתה בו סצנת "חידות באפלה" הנפלאה, שכל מעריץ של "שר הטבעות" היה חייב לעצמו. "ההוביט: מפלתו של סמאוג" היה מרוח עוד יותר, אבל היה בו הדרקון, יצירה אדירה שחבל לפספס. "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא המרוח מכולם, והפעם, למרות מאמציו העילאיים של ג'קסון וצוותו, אין אפילו רגע אחד כזה שיצדיק את מריחת הזמן הזאת. אם אתם רק רוצים לראות יצורים ממוחשבים נלחמים ביצורים ממוחשבים אחרים במשך שעתיים וחצי, בלי להטריד את מחכם העמוס בדברים כמו דמויות מעניינות או הגיון פנימי, "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" הוא הסרט בשבילכם. מצד שני, אתם יכולים באותה המידה לצפות ב"רובוטריקים". כמה עצוב שניתן להעלות על הדעת את ההשוואה הזאת.
מה אתם חשבתם על "ההוביט: קרב חמשת הצבאות"? ספרו לנו בפייסבוק