בשנת 2006 נסענו לנגן בפסטיבל וומקס בסיביליה, ספרד. וומקס הוא בעצם ועידת עסקים שמזמינה הופעות מכל רחבי העולם. הקהל מורכב מאנשי תעשיית המוזיקה שבאים להתמנגל, להכיר וליצור קשרים חדשים. אחרי ההופעה ניגש אלינו בחור יפני בהתלהבות גדולה ואמר שאנחנו חייבים לבוא ליפן. לא שמענו ממנו מאז, עד שב- 2012 נסענו להופיע בטוקיו כחלק מיוזמה מבורכת של החברים מהתדר (פרויקט תדר טוקיו) שפתחו שם שלוחה של הבר והרדיו למשך חודש והביאו לשם לא מעט מוזיקה ואמנות מהארץ.
כשהגענו לשם, סיפרו לנו שיש איזה בחור יפני בשם מקותו שממש התלהב כששמע כשאנחנו מגיעים ומיד נרתם לעזרתנו, דאג לציוד הגברה ואפילו סגר לנו הופעה נוספת בבר קטן באזור שיבויה האופנתי של טוקיו. למלאך היפני הזה קראו מקותו קובוטה, והוא מוזיקאי ומפיק בעל שם במחזותיו בעצמו. באותו הביקור פגשנו עוד בחור בשם סלאם - עיתונאי יפני שכותב בעיקר על מוזיקה ואוכל. שני החברים האלה משכו בכמה חוטים ועזרו לנו להכיר חברת הפצה למוסיקה שלנו וסוכן בוקינג (בעברית - אמרגן) שבמשך השנה האחרונה עמלו על הפצת המוזיקה שלנו ביפן, וקביעת סיבוב הופעות. בשנת 2014 שני אלבומים שלנו ראו אור ביפן לקראת ביקורינו האחרון שם.
סיבוב ההופעות החל ביוקוהמה במועדון עם אוירה מאוד צפון אמריקאית (גם בעיצוב וגם באוכל - לאכזבתנו) ולהקת חימום שהיתה יכולה בכיף להשתלב בפסקול של טרנטינו. כולם גולשים (כולל בנות הזוג שלהם), בשנות ה-40 לחייהם ומנגנים "רוק המנונים" קלאסי ביפנית. אחריהם עלינו לנגן וזה פשוט הרגיש כלכך טבעי לנגן שם את המוזיקה שלנו מול הקהל הזה - אנחנו ביפן ומרגישים כלכך בבית, רק שהכל מוזר. משם המשכנו להופעה במועדון קטן באוסקה, אחרי ההופעה ישנו שעתיים ויצאנו לפנות בוקר לנסיעה של 10 שעות לכיוון פסטיבל פוג'י רוק האגדי שמתברר שהוא בכלל לא על יד הר הפוג'י , אלא בעיירת סקי במחוז ניגטה. הגענו סחוטים מהנסיעה וכבר באותו היום היו לנו שם שתי הופעות על שתי במות שונות. הקהל היה כל כך חם ובעניין, זה גרם לנו לשכוח את העייפות לגמרי. היתה אנרגיה מעולה, ועם פידבק כזה מהקהל, אי אפשר שלא לתת את ההופעה הכי טובה שיכולנו לתת. בהופעה הראשונה הצטרפה אלינו לשלושה שירים רקדנית בטן מקומית בשם נורה. מתברר שיפן היא יצרנית רקדניות בטן המובילה בעולם. אלה היו שתי ההופעות שפתחו לנו לרווחה את הדלת לקהל היפני.
אחרי הופעות התנפל עלינו הקהל בחייכנות ועדינות אופיינית שנחתום על הדיסקים ונצטלם איתם. זה תמיד מרגיש קצת מוזר, אבל מצד שני, באנו מרחוק וכנראה שבאמת הצלחנו לרגש אותם. נשארנו בפוג'י רוק יום נוסף והספקנו לראות הופעה של הפליימינג ליפס. ווין (הזמר) הגדיר את הקהל בצורה מאוד מדויקת - הוא קרא להם 'חבורת תמהוניים מהעתיד'. זה באמת מה שהם, אבל אפשר בהחלט להוסיף שהיפנים שאנחנו פגשנו (לא רק בהופעות) הם אדיבים, מנומסים ועדינים ברמות שקשה לתאר. הם כאילו משדרים בתדר אחר לגמרי וכשאתה מביט להם בעיניים אתה ממש מרגיש שמשהו שם מאוד שונה מהבסיס. משם נסענו לטוקיו - להפתעתנו נוצר איזשהו הייפ אינטרנטי (הרבה בזכות סלאם ומקותו שהמשיכו כל הזמן לפרגן ברשת והעלו הרבה חומר כתוב ביפנית) ובערב ההופעה נודע לנו שנמכרו כל הכרטיסים. אין מה לעשות, זה מחמם את הלב ונותן ביטחון - בהופעה הזו התארח גיטריסט מקומי שפגשנו בביקור הקודם - דוקטור קיי. הוא היה מדהים ולקח אותנו גבוה. עכשיו הגיע השלב הקשה של הביקור - שלושה ימים של חופש בלי הופעות. אתה הופך להות תייר אם אתה רוצה או לא רוצה ואתה רחוק מהבית. בארץ יש מלחמה ולא ברור לך איך אתה מרגיש עם זה. ברחנו? התמזל מזלנו? מה פתאום חופש בטוקיו באמצע כל התוהו ובוהו הזה - תן לפחות לעבוד. ברור שאין זכות להתלונן ושבסך הכל היה באמת מעניין וכיף.
ההופעה אחרונה היתה בחיק הטבע, בפסטיבל היפים קטן בצ'יבה. שם המוזרות היפנית הגיעה לשיא חדש. מתברר שאין יפני שלא מכיר את השיר "מים בששון", ואם תבקשו, הוא אפילו יראה לכם את הריקוד. שונסקה - האמרגן שלנו, שליווה אותנו ונהג במשך כל התקופה, ביקש שננגן להם את השיר כשהם ידליקו את המדורה. מיד קפצנו על ההזדמנות. הם הסתדרו במעגלים והצטרפו בפזמונים (מבלי לדעת שזה בעברית). "מים מים מים מים, מימו בששון".
הופעות קרובות:
ב-29 בנובמבר ישיקו בום פם קליטון 7" חדש, פרי שיתוף פעולה עם הזמר היווני טריפונס. תקליטון הוויניל יכלול 2 שירים חדשים: "Ematha pos eisai magkas", ו-"Neden Saclarin Beyazlamis Arkadas".
בנוסף בום פם נבחרו להופיע בפסטיבל לולהפלוזה שיערך בבואנוס איירס, ארגנטינה במרץ 2014.