Where have you gone, Joe DiMaggio
A nation turns its lonely eyes to you, Woo, woo, woo
What's that you say, Mrs. Robinson
Joltin' Joe has left and gone away, Hey, hey, hey
סיימון וגרפונקל שאלו, ואף אחד לא ממש הצליח לתת תשובה. הבית הזה, מתוך השיר האלמותי של הצמד על גברת רובינסון, כיכב בסרט הפנטסטי של מייק ניקולס (שהלך לעולמו השבוע) מ-1967, "הבוגר". הסרט הגדיר עבור דור שלם של צעירים אמריקאים את התקופה בה הם חיו, תקופה של בלבול ושל מלחמה בווייטנאם, שאיש לא הבין למה ארצות הברית נכנסה אליה ומה מטרותיה. הבלבול הזה שלח את פול סיימון וארט גרפונקל לתהות לאן נעלם גיבור ילדותם, האיש שבשנה בה השניים נולדו, 1941, העניק לאמריקה קיץ אחרון של תקווה וחלום בזכות השיא הכי גדול שהספורט האמריקאי ראה מימיו.
אלא ש"ג'ולטין" ג'ו דימאג'יו לא ממש התחבר למילים של השיר שהפך ללהיט. הוא טען שהוא לא הלך לשום מקום. יום אחד, כך סיפר סיימון, הוא ישב במסעדה: "פתאום, ג'ו דימאג'יו נכנס למקום. אזרתי אומץ, הלכתי אליו והצגתי את עצמי. אמרתי לו שאני האיש שכתב את 'מיס רובינסון'. הוא ענה 'כן... שב רגע. למה שתכתוב עליי דבר כזה? אני כאן. כולם יודעים שאני כאן'. הסברתי לו שזו ממש לא הייתה הכוונה שלי. שהתכוונתי בכלל לשאול איפה נמצאים הגיבורים הגדולים של ימינו, אלה שעולים ונופלים בכל רגע. ברגע שהוא הבין שביקשתי להחמיא לו, הוא היה בסדר עם השיר". אחר כך הוסיף סיימון: "חוץ מזה, תמיד אהבתי את מיקי מנטל, אבל השם שלו לא הסתדר עם הקצב של השיר. זה עניין של הברות". חודש לאחר מותו של דימאג'יו, סיימון כבר הופיע עם השיר שלו ביאנקי סטדיום ביום ההוקרה המיוחד שערכה ניו יורק יאנקיז.
פול סיימון שר ביאנקי סטדיום:
היאנקי סטדיום היה כל עולמו של ג'ו דימאג'יו במשך כעשור וחצי. הוא זכה לכינוי "The Yankee Clipper" והפך במרוצת השנים לאחת האגדות הגדולות ביותר של הקבוצה הגדולה ביותר בארצות הברית. ג'וזפה (ג'ו) פאולו דימאג'יו נולד ב-25 בנובמבר 1914, היום לפני 100 שנה, ארבעה חודשים לאחר שבאירופה פרצה מלחמת העולם הראשונה. הוא גדל באזור מפרץ סן פרנסיסקו והיה הילד השמיני מתוך תשעה של זוג ההורים שהיגר מפאלרמו האיטלקית בחיפוש אחר עבודה. אביו, שגם שמו היה ג'וזפה, היה דייג שעבד במפרץ במשך שנים. הוא חלם שכמו כל הדורות הקודמים במשפחה, גם כל בניו ימשיכו את המסורת ויעבדו כדייגים, אבל ג'ו ושניים מאחיו, וינס ודום, שהיה כוכב ענק בבוסטון רד סוקס, בחרו בכיוון אחר לגמרי והפכו לשחקני בייסבול. ג'ו, שהיה הטוב מכולם, אולי הטוב ביותר שאי פעם שיחק את המשחק, סיפר פעם איך הוא לא יכול היה לסבול את ריח הדגים על הספינה ואיך אביו כינה אותו "עצלן וחסר תועלת" בשל כך.
ב-1932, וינס שיחק בייסבול בקבוצה מקומית בשם סן פרנסיסקו סילס (כלבי הים). הוא שיכנע את הבוסים לתת צ'אנס גם לג'ו והם לא הצטערו לרגע. בין מאי ליולי 1933 השיג ג'ו דימאג'יו חבטה אחת לפחות ב-61 משחקים רצופים במדי הסילס ואולי אותת לבאות: "רק בזכות הרצף הזה הפכתי למשוגע אמיתי על בייסבול", הוא סיפר, "להשיג חבטה בכל יום הפך עבורי למשהו חשוב יותר מלאכול, לשתות או לישון". שנה חלפה והקריירה האגדית כמעט הסתיימה מוקדם מדי, אחרי שביציאה ממונית שירות, דימאג'יו נפל וקרע את הרצועות. הוא הצליח להשתקם והיאנקיז, שעקבו אחריו במשך תקופה ארוכה, הימרו עליו. הם שילמו לסילס 50 אלף דולר וג'ו חצה את היבשת ונחת בתפוח הגדול.
הבכורה עם היאנקיז הייתה במאי 1936 ודימאג'יו נכנס לעניינים במהרה. הוא החל לחבוט בלי הפסקה, עשה זאת באחוזים מצוינים והיה חלק מרכזי בעובדה שניו יורק זכתה באליפות בכל ארבע עונותיו הראשונות במועדון. בשנה השנייה ב-MLB הוא הפציץ 46 הומראנים ועל הדרך, המהירות שלו גם הפכה אותו לנכס אדיר בהגנה, במרכז המגרש. במקביל, האופי הבעייתי שלו החל לצוץ. בתחילת העונה השלישית הוא הודיע על שביתה, במטרה לקבל העלאה בשכר. בסוף הוא התרצה וחזר לשחק, אבל הקהל ביאנקי סטדיום לא אהב את הסיפור ובכל פעם שדימאג'יו עלה לחבוט, הוא שמע בוז גדול מהיציעים.
בשל מסוים, כשנמאס לו, הוא פתח את הפה והסתבך קשות: "אני שומע את הקריאות. אנשים באים למשחק רק כדי לשרוק לי ולצעוק נגדי. והמכתבים שהם שולחים! אם הייתם קוראים אותם, הייתם חושבים שחטפתי את התינוק של לינדברג". אותו מקרה טראגי שדימאג'יו הזכיר זעזע את ארצות הברית בראשית שנות ה-30'. הפעוט בן השנתיים של צ'רלס לינדברג, הטייס הראשון בהיסטוריה שחצה לבדו את האוקיינוס האטלנטי, נחטף ונרצח. דימאג'יו נאלץ להתנצל על ההערה המטופשת. למזלו, את שאר העבודה עשתה היכולת שלו על המגרש.
ב-1939 הוא זכה לראשונה בתואר ה-MVP וכאמור, הוביל את היאנקיז לאליפות רביעית ברציפות. בסך הכול, מתוך 13 העונות בהן שיחק, כולן במדי הפסים המפורסמים, דימאג'יו זכה בתשע אליפויות ושלושה תארי MVP. הוא גם נבחר בכל אחת מעונותיו בליגה למשחק האולסטאר וחבט ל-361 הומראנים, אבל מעל הכול, ג'ו דימאג'יו נודע בזכות חודשיים שכולם אגדה אחת גדולה, אגדה על עולם שיכול להיות טוב יותר. זה קרה בין ה-15 במאי ל-16 ביולי 1941, כחצי שנה בלבד לפני המתקפה היפנים על פרל הארבור, שהובילה לכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.
באותו קיץ, במשך 56 משחקים ברציפות, דימאג'יו רשם לפחות חבטה אחת. הרצף הזה נחשב לבלתי ניתן לשבירה, כאשר מי שהתקרב אליו יותר מכל היה פיט רוז, שנעצר על 44 משחקים בעונת 1978. ב"ניו יורק טיימס" קראו לו: "הרצף הגדול ביותר בתולדות הספורט שלנו". באותו קיץ, ילדים חלמו להיות ג'ו דימאג'יו ומבוגרים חלמו לראות אותו משחק. ארצות הברית כולה הייתה מהופנטת, ערב ערב, לשיא ההולך ונרקם. אף אדם פשוט לא חשב באותם ימים שבקרוב הוא עשוי למצוא את עצמו על אדמת אירופה, נלחם על חייו ועל העולם החופשי.
השיא החל נגד שיקגו וייט סוקס ונגמר במשחק חוץ מול קליבלנד: "בדרך לאצטדיון של קליבלנד עליתי על מונית", סיפר לימים דימאג'יו. שוב מונית, כמו זו שכמעט גמרה לו את הקריירה, "הנהג זיהה אותי ושאל אם אני ג'ו. עניתי שזה אני והוא אמר 'יש לי תחושה שהרצף שלך ייגמר הערב'. זו הייתה מונית מקוללת". במהלך הרצף, בשני ביוני 1941, לו גריג הלך לעולמו. גריג היה אחד האנשים שקיבלו את דימאג'יו ליאנקיז וטיפחו אותו. השניים חבטו אחד אחרי השני בסדר של הקבוצה. גריג, עוד אחד מאגדות היאנקיז, מת בגיל 38 ממחלת ה-ALS הארורה, שמאז נקראת גם על שמו. דימאג'יו, עם דמעות בעיניו, הקדיש את השיא המדהים שלו לגריג.
סת' גרואן מה"רולינג סטון" כתב ביולי האחרון: "כמעט כל שיא אפשר לשבור. השחקנים היום גדולים, מהירים וחזקים יותר. אבל האם הם עקביים כמו פעם? אין אף שיא כמו זה של דימאג'יו, שבוחן עקביות בבייסבול ולכן, כנראה שאיש לא ישבור אותו. כמה מכם הלכו לחדר הכושר במשך 56 ימים רצופים מתישהו בחיים שלהם?".
"ג'ולטין ג'ו", הלהיט של לס בראון מ-1941:
אחרי שהרצף נגמר, המלחמה החלה. דימאג'יו, בשיא הקריירה, עזב את היאנקיז והצטרף לחיל האוויר האמריקאי בפברואר 1943. הוא דרש להישלח לחזית, אבל אף אחד לא רצה לקחת החלטה כזו ולסכן את הכוכב. אז הפכו אותו למדריך כושר, שטייל בין כל מיני בסיסים. בנוסף, הוא הופיע במשחקי ראווה שנועדו לגיוס כספים ובאופן כללי, לא עשה הרבה, אבל כן הצליח לתפוס שיזוף טוב בחופים של הוואי. בסופו של דבר, הוא שוחרר אחרי שנתיים וחצי בשל כאבי בטן כרוניים וחזר לליגה.
הקאמבק שלו היה כל כך חלק, שהתחושה הייתה שהוא מעולם לא עזב. בעונת החזרה הוא חבט ל-25 הומראנים ובעונה הבאה גרף את תואר ה-MVP השלישי והאחרון בקריירה והוביל את היאנקיז לעוד אליפות. ב-1949, דווקא כאשר היה לקראת סיום הקריירה, דימאג'יו הפך לשחקן הבייסבול הראשון אי פעם שמקבל חוזה על סך 100 אלף דולר (ששווים כמעט מיליון דולר בימינו). שנתיים חלפו, והוא פרש. הכאבים והפציעות הכריעו אותו: "כבר לא כיף לי. הייתה לי עונה רעה ואני לא יכול לעזור יותר לקבוצה", אמר, ותלה את המחבט.
מכאן, החל פרק ב' בחייו הסוערים והמרתקים של ג'ו דימאג'יו. ב-1937, על הסט של הסרט היחיד בו שיחק ("קרוסלת מנהטן"), דימאג'יו פגש בשחקנית דורותי ארנולד והתחתן איתה. 20 אלף מעריצים התייצבו מחוץ לכנסייה בה נערך הטקס, אבל הנישואין החזיקו מעמד רק שבע שנים והזוג התגרש. עשור חלף עד שדימאג'יו התחתן שוב. הפעם, זו הייתה מרילין מונרו, סמל המין הגדול ביותר של ארצות הברית בשנות ה-50' ואולי מאז ומעולם. דימאג'יו היה הסמל הגדול של הדור הקודם ומונרו של הדור הנוכחי. היא אפילו פחדה לפגוש אותו לארוחת הערב שאורגנה להם, כי חששה שמדובר ב"עוד ספורטאי שחצן טיפוסי". אבל ג'ולטין ג'ו כבר היה בשלב אחר בחייו וחיפש להתמסד. האהבה בין כוכב העבר לכוכבת הקולנוע, שהייתה בשיאה, פרחה מהמבט הראשון.
האהבה הזו החזיקה עד יומו האחרון של דימאג'יו. הנישואין למונרו לעומת זאת, החזיקו רק 286 ימים. ב-14 בספטמבר 1954, בערך שמונה חודשים לאחר החתונה הסודית שערכו השניים בסן פרנסיסקו, מונרו הצטלמה בניו יורק לסרט הנפלא של בילי ווילדר, "חטא על סף ביתך" ("The Seven Year Itch"). דימאג'יו הגיע לבקר על הסט בדיוק ביום בו צולמה הסצנה הבלתי נשכחת מתוך הסרט, זו שבה מונרו עומדת ברחוב ושמלתה מתעופפת ברוח בשל האוויר שיוצא מהרכבת התחתית. מרילין לבשה גרביונים, על מנת להישאר צנועה, לפחות ברמה מסוימת, אבל ג'ו טען שגם כך רואים הכול. ווילדר תיאר את פניו של דימאג'יו באותם רגעים כ"מבטו של המוות".
קרב הצרחות בין השניים על הסט הפך לבלגן אמיתי בהמשך. דימאג'יו חזר בסערה למלון בו התארחו השניים וכאשר מונרו הגיעה לחדר, הוא החל להכות אותה. דימאג'יו הרביץ כל כך חזק, עד שאורחים האחרים במלון שמעו הכול והזעיקו עזרה. המאפרת של הסרט נזכרה שבבוקר שלאחר מכן היא הבחינה בחבלות רציניות על כתפיה של מונרו: "היא כיסתה אותן עם איפור". דימאג'יו הודה בפני חבר משותף של הזוג: "אני רוצה שהיא תפרוש מעולם הקולנוע, אבל אני יודע שהיא לא תעשה את זה". ביומנו הוא כתב: "אל תקנא, ג'ו. תזכור כמה בודד ועצוב אתה, בעיקר בלעדיה". כל זה לא עזר וכחודש לאחר המקרה מונרו הגישה בקשה לגירושין. "התעללות נפשית" הייתה הסיבה אותה כתבה.
הסצנה שעשתה את כל הבלגן:
רוג'ר לואיס התחקה אחר היחסים הסוערים בין השניים וכתבה שלו זכתה לכותרת: "המשועמם שהרס את מרילין: ג'ו דימאג'יו המטומטם התאכזר למונרו, דרדר אותה לסמים והרס את חייה". בכתבה עצמה, לואיס מוסיף: "ג'ו היה מבוגר ממנה ב-12 שנים ונראה כמו בחירה טובה לאישה שפעם הודתה שהיא לא זוכרת שלושת-רבעי מהשמות של האנשים עמם שכבה ושנכנסה למיטה עם אלברט איינשטיין וכמה מבני משפחת קנדי. אלא שכל מה שדימאג'יו עשה אחרי הפרישה היה לשתות אלכוהול, לראות טלוויזיה ולעשן. הריחוק שלו סיקרן אותה וזו הייתה טעות גדולה מבחינתה. מרילין פעם אמרה לסופר טרומן קפוטה ש'המחבט הכי גדול של ג'ו הוא לא זה שהוא משתמש בו על המגרש'. בדרך המחשבה הבעייתית של דימאג'יו, אישה צריכה לבשל, לנקות, לעשות סידורים ולהיות זמינה לסקס כשהוא לא עסוק בלשכב עם נשים אחרות. ג'ו היה לפעמים משאיר את מרילין ערה לילה שלם, רק צורח עליה. היא הייתה מגיעה לסט בבוקר עם פנים נפוחות ועיניים אדומות. הוא זעם על כך שהיא הפכה ליותר פופולארית ממנו".
בין אם הרס את חייה ובין אם לואיס קצת מגזים, מה שברורה זו העובדה שדימאג'יו מעולם לא שכח את מונרו. לאחר שהשניים נפרדו, הוא יצא עם שלל דוגמניות ושחקניות קולנוע יפהפיות, אבל כאשר נישואיה של השחקנית למחזאי ארתור מילר הסתיימו בראשית שנות ה-60', דימאג'יו התייצב לצדה וניסה להציל אותה מעצמה. הוא הוציא אותה מהמוסד הפסיכיאטרי בו אושפזה ולקח אותה איתו לפלורידה, שם עבד כמאמן החבטות של היאנקיז לקראת העונה.
לאחר שמונרו נמצאה מתה, ככל הנראה מהתאבדות, דימאג'יו החל לשלוח ורדים לקברה. שישה ורדים, שלוש פעמים בשבוע, במשך 20 שנה. הוא סירב לדבר עליה או על היחסים ביניהם ולא התחתן שוב. באתר הרשמי של דימאג'יו, הסיפור עליו ועל מונרו זכה לכותרת: "סיפור אהבה בלתי נגמר". עוד נכתב שם: "חייו האישיים של דימאג'יו מוסיפים למיסטיקה שהופכת אותו לאייקון האמריקאי שהוא כיום. אנשים נקשרו לאיש הזה, שלא היה מושלם, אבל חי עם תשוקה ואהבה". ב-1999 חלה דימאג'יו, שהיה מעשן כבד, בסרטן ריאות. על ערש דווי, מילותיו האחרונות היו: "סופסוף אזכה לראות את מרילין שוב".
ג'ו דימאג'יו היה, נשאר ויישאר אגדה, על המגרש ומחוצה לו. הוא נכנס להיכל התהילה בקופרסטאון ב-1955. כאשר הבייסבול חגג את יום הולדתו ה-100, בשנת 1969, דימאג'יו נבחר לשחקן הגדול ביותר שעדיין נמצא בין החיים. הוא היה הרבה יותר משחקן. הוא היה ההשראה למוזיקה, כמו בשיר של סיימון וגרפונקל, לציורים, קומיקסים, סרטים, הצגות, ספרות (למשל, הקטע המפורסם מתוך "הזקן והים" של המינגווי) וגם, טלוויזיה. תשאלו את ג'רי סיינפלד וחבריו.
פיט רוז סיפר פעם: "התקשרו אליי ב-1967 והציעו לי לבוא לווייטנאם, לעודד את החיילים. לא רציתי, אבל כשאמרו שג'ו דימאג'יו מגיע, הסכמתי. היינו באמצע הג'ונגל, 23 ימים, כדורי רובים שרקו לידינו. מהצד השני של הגבעה התחוללה מלחמה ופתאום, ג'ו אומר לי 'לא אכפת לי מכלום. אני ג'ו D ואני צריך להתקלח'. אמרתי לו שהוא משוגע, אבל הוא התעקש. הדרך היחידה להתקלח שם, בחום האימים הזה, הייתה להיכנס לתא קטן מבמבוק ואז מישהו היה צריך לעמוד על כיסא מחוץ לתא ולשפוך עליך מים. הסכמתי לעשות את זה בשבילו ולשפוך עליו את המים. באותו יום, ראיתי את מה שמרילין מונרו ראתה. אני חושב שהדרך הכי טובה לתאר את ג'ו דימאג'יו היא 'איבר מין עם אדם שמחובר אליו'".