בניגוד לרוב מדינות המערב, בישראל מסכמים את השנה הקולנועית פעמיים: לפני א' בתשרי העברית דנים בכל מה שקרה לתעשייה המקומית, וכמה חודשים לאחר מכן, לקראת ערב הסילבסטר, עוברים לסכם את ההתרחשויות שהיו בקולנוע העולמי.
הפעם, דבר אחד יהיה משותף לשני הסיכומים: לא משנה אם מודדים אותו רק מול התוצרת המקומית או גם מול זו הבינלאומית, "אפס ביחסי אנוש" יהיה שובר הקופות הגדול של השנה הן העברית והן האזרחית. הלהיט של טליה לביא מכר עד כה קצת יותר מ-500 אלף כרטיסים, מה שאומר כי הוא הביא לאולמות יותר אנשים מאשר כל פנטזיית גיבורי-על עתירת תקציב או קומדיית אנימציה לכל המשפחה. למעשה, רוב הבלוקבסטרים ההוליוודיים אפילו לא מדגדגים את ההישגים שלו. רק "הזאב מוול סטריט", על 350 אלף צופיו, מתקרב איכשהו לקרסוליו.
ההצלחה הזו כבר נותחה כמעט מכל הזוויות, כולל כאן, ואין טעם לדוש שוב בסיבות שהפכו את "אפס ביחסי אנוש" לפולחן. אך זו כן הזדמנות להשתמש במספריו האסטרונומיים כדי להדגים משהו רחב יותר את העובדה שלמרות הכל, ואפילו בשוק שתמיד היה נתון למתקפה כלכלית אימתנית במיוחד מצד האמריקאים, הגלובליזציה והאמריקניזציה עדיין לא ניכסו לעצמן כל חלקה טובה.
אז נכון, מצד אחד, רוב הסרטים שמוקרנים פה דוברי אנגלית: סתם לדוגמה, מתוך ה-27 שיוקרנו השבוע ב-yes planet, הרי ש-21 הם אמריקאים או בריטים ורק חמישה ישראלים (ועוד אחד טורקי). אך מצד אחר, בסופו של דבר, מתוך כל הביג מקים, הקרואסונים והרחת לוקום הקולנועיים שהוצעו לקהל המקומי השנה, המוצר הכי נמכר על המדף היה פלאפל תוצרת בית.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה בשנים האחרונות כך היה גם לפני ארבע שנים, עת "זוהי סדום" הקדים, אם כי בפער קטן יותר, את "אליס בארץ הפלאות", "התחלה", "שרק 4" ושאר התותחים ההוליוודיים. מהותי מכך, ישראל היא גם ממש לא הטריטוריה היחידה שבה זה התרחש בעבר וקרה גם השנה.
בצרפת, לדוגמה, שלושת שוברי הקופות הגדולים ביותר של 2014 הם הפקות צרפתיות, ובראשן "למה זה מגיע לי?" (שיגיע לארץ בסוף החודש), קומדיה משפחתית שמכרה מעל 12 מיליון כרטיסים בערך פי ארבע מהלהיט ההוליוודי הכי גדול השנה במדינה, "כוכב הקופים: השחר".
בתגובה לכך, יהיו שיקומו ויאמרו "נו, באמת, איך אפשר לתת כדוגמה את צרפת, מדינה שמגינה בקנאות כה גדולה על המורשת הקולנועית שלה?" יש בזה משהו, אז ניתן דוגמה אחרת דנמרק, למשל. בארץ הסקנדינבית אין את הקנאות התרבותית שיש בצרפת, ובניגוד לצרפת היא גם לא סובלת מפערי תרבות גדולים מדי עם ארצות הברית רוב הדנים מדברים אנגלית טוב יותר מהרבה אמריקאים. ובכל זאת, גם שם שני הלהיטים הכי גדולים השנה היו מקומיים, ול"זאב מוול סטריט" נותר רק להביט עליהם בקנאה מן המקום השלישי בטבלת שוברי הקופות.
גם הדוגמה הזו לא מספיקה כמובן כדי לבנות טיעון משכנע, ולכן אפשר לחצות את האוקיינוס ולהתרשם מן המצב בארגנטינה לבטח אחת מן המדינות הפרו-אמריקאיות ביבשת, ובכל זאת חביב ההמונים בה השנה היה הקומדיה המקומית "סיפורים פרועים" (שתגיע לארץ בפברואר), שהיתה לשוס מטורף ועומדת בצמרת הטבלה השנתית בפער של עשרות אחוזים מכל מתחרה הוליוודי.
אין טעם כמובן לעבור על כל הגלובוס, אבל אפשר לציין כי התופעה הזו חוזרת על עצמה במדינות רבות, בעיקר מן הסתם באלה שיש להן תעשיית קולנוע מבוססת וחזקה ספרד, טורקיה ופולין למשל. בטריטוריות אחרות, הלהיט מספר 1 אינו מקומי רק בגלל "לשבור את הקרח". אך אם נוציא אותו ובכלל סרטי ילדים מן המשוואה ונתייחס רק לקהל המבוגרים, אז נגלה כי גם ביפן, איטליה ומדינות גדולות אחרות, המנצח הגדול היה מקומי.
מובן שזה לא גורף: בחלק מן המדינות שהוזכרו לעיל, התמונה היתה שונה באחת מן השנים שעברו ואולי תשתנה שוב גם בעתיד. נוסף לכך, באימפריה בסדר הגודל של גרמניה קרה בדיוק ההיפך, ואף להיט מקומי לא התקרב לציפורני התחרות ההוליוודית, ויש מן הסתם עוד עשרות מדינות קטנות יותר בהן זה כך. אבל בכל מקרה, איש מעולם לא ניסה להגיד שההגמוניה ההוליוודית בעולם הבידור נמצאת בנסיגה או בסכנה או כל דבר בסגנון.
הנקודה היא אחרת: בעשורים האחרונים ובעיקר מאז תום המלחמה הקרה, נהוג לדבר על תהליך גלובליזציה הולך וצומח ובלתי ניתן לעצירה, אבל העובדה היא כי אפילו שאנחנו כבר בשנת 2014, ולמרות כל המאמצים האדירים שהוליווד השקיעה כדי לייצא את עצמה באופן המקסימלי, גם האמריקניזציה לא יכולה לעמוד בפני שלוש בנות מהשלישות.
בדיוק כמו שסטארבקס היתה שמחה לחנך את כל העולם לשתות רק את הקפה שלה, גם בהוליווד היו שמחים לשחרר את הבלמים שעוצרים השתלטות מוחלטת שלהם על השוק הבינלאומי מה עוד, שהם צריכים אותו יותר מתמיד כיוון שפחות ופחות אמריקאים הולכים לבתי הקולנוע בימינו.
אך זה בלתי אפשרי, כיוון שמאמצי הייצוא ההוליוודיים תמיד ייתקלו באקסיומה אחת. ברוב המדינות, הז'אנר שהקהל הכי אוהב הוא קומדיה, ובעיקר כזו שעוסקת במתחים חברתיים ומשחררת אותם דרך הומור שהופך את הטרגדיה לפארסה. בשביל הדברים האלה, דווקא יש נביא בעירו, ואי אפשר לשבת בהוליווד ולהבין את ההוויה הישראלית, הארגנטינאית או הצרפתית. מאה אדם סנדלרים ואלף וויל פארלים, מצחיקים ככל שיהיו, לא ישכילו לדבר בקולה של כל ג'ובניקית שהתייבשה במשרד במשך השירות שלה.
נכון, יש כזה דבר שנקרא אוניברסליות אבל הנה, גם לה, כמו לגלובליזציה ולאמריקניזציה, יש גבולות. קומדיה אמריקאית טובה יכולה אולי להעלות על פני השטח את הסוגיות הפילוסופיות והאנושיות העמוקות ביותר. אבל לפוצץ בעת ובעונה אחת בדיוק את מה שמטריד באותו רגע גם את הארגנטינאים, גם את הצרפתים וגם את הישראלים היא לא יכולה.
כך או כך, כחודשיים לפני תום 2014, "אפס ביחסי אנוש" ביסס את עצמו כשובר הקופות של השנה, והשאלה היחידה היא על איזה מספר מכירות כרטיסים יתייצב בסיומו של המירוץ. כרגיל אצל להיטים שכאלה, לא מעט צופים באים לראות אותו פעם שנייה ושלישית, והעובדה שטרם יצא בדיוידי ואינו זמין להורדה מובילה לכך כי רבים שהרשו לעצמם להתמהמה עד עכשיו נשברים לאחר המתנה של כמה חודשים והולכים לראות על כל מה המהומה.
לאור זאת, יש ל"אפס ביחסי אנוש" סיכוי טוב לסיים את הקמפיין הקופתי שלו כשבקופתו משהו כמו 600 אלף כרטיסים. משם, ימשיך ליעדיו הבאים. בארץ הקרנות ב-VOD ושידור בכורה טלוויזיוני, שיהיה נכס לכל ערוץ ולכן יהיה מעניין לראות מתי ישובץ ואיזה רייטינג יניב. נוסף לזאת ומסקרן מכך, בתחילת דצמבר יזכה הלהיט הישראלי להפצה מסחרית בארצות הברית, ואז נראה מה שוות במנהטן המניות של הסרט שניצח את "הזאב מוול סטריט".
מה אתם חשבתם על "אפס ביחסי אנוש"? ספרו לנו בפייסבוק