וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קורדרוי 90: ריאן אדאמס חוזר ואנחנו איתו

10.9.2014 / 0:05

האייטיז שוב כאן, או לפחות ריאן אדאמס שמרפרר אליהן. גם אינטרפול חוזרים כדי להתקמבק אל 2014 לפני שהרכבת הזו נוסעת - ולכם כדאי לעלות עליה. בלוג הרוקנרול של מני אבירם

ריאן אדאמס. Samir Hussein, GettyImages
ריאן אדאמס/GettyImages, Samir Hussein

Ryan Adams - My Wrecking Ball / Gimme Something Good

אם יש מגמה ברורה שמאפיינת את הרוקנרול של 2014 בכלל ואת האלבומים המשמעותיים שלו בפרט, הרי שהיא רוח הפרצים האייטיזית שמנשבת מעליו ובתוכם. זה התחיל עם דה וור און דראגז, המשיך עם סטראנד אוף אוקס והגאסליית אנת'ם ועושה עכשיו שמות נפלאות באלבום החדש של ריאן אדאמס, שנושא את שמו. בתור מי שגדל בשנות השמונים, אדאמס תמיד ריפרר לעשור ההוא, אבל עכשיו המעגל נסגר. ואני יודע שאסור להשוות, אלוהים יודע כמה אדאמס סבל בחייו מהעובדה שרק ב' מפרידה בינו לבין זמר שהוא בוודאי גדל על שיריו - בריאן אדאמס כמובן - אבל הוא גם קצת סוגר איתו מעגל כאן. יש מי שיצטמרר רק מעצם האזכור של שניהם באותו משפט, אבל הבריאן שכולנו (כן, כולנו) רצינו לחזור איתו פעם לקיץ של 69', נמצא כאן עמנו, ומוטב להתיידד עם זה. מי שעוד מצטרפים ברוחם למסיבה הם טום פטי ודון הנלי וכמובן הבוס, ויש מי שיזהה כאן גם קצת וולפלאוורז וקילרז - וכאמור דה וור און דראגז.

התוצאה היא אלבום נפלא, ומה שבאמת מיוחד בו הוא העכשוויות שלו, במובן הזה שהוא לא נוסטלגי בלבו, לא מתגעגע לתקופה אחרת אלא חי בהווה. אדאמס תמיד היה כותב ומלחין מחונן, הוא מהיוצרים המוכשרים של דורו, ונדמה לי שאלבום מספר 14 של מי שהיה ילד בן 8 שכותב סיפורים בחדרו בג'קסונוויל וגדל להיות ילד בן 39 שאולי לא הפך להיות כל מה שאמור היה להיות (בעיני - כשרונו לא נופל מזה של ג'ק ווייט) הוא מהטובים שלו, כזה שתופר חזרה למקום כל מיני קצוות פרומים. היה אפשר לצפות שנישואים מאושרים לשחקנית מנדי מור שמחזיקים מעמד כבר חמש שנים יפגמו מעט במשיכה הבסיסית של אדאמס למלנכוליה, אבל כנראה שהחרדות וחוסר הביטחון תמיד מוצאים מקום חדש לשים את הראש - לא מעט מהשירים כאן מדברים על יחסים שבריריים וסימני שאלה זוהרים שמרחפים מעליהם, ועל איזו פניה לבחור עכשיו במחלף הענק הזה שקוראים לו החיים.

בלב האלבום הזה השיר "My Wrecking Ball" (אדאמס מצטרף לספרינגסטין ומיילי סיירוס שכבר קראו כך לשירים שלהם), שאני מרגיש שמתכתב עם "The Boys Of Summer" המופתי של דון הנלי. "אני נוסע בכבישים הלילה, זה קשה, החלונות שלי פתוחים. הייתי רוצה להתקשר אלייך, הייתי רוצה שעדיין תהיי בסביבה. לא נשאר הרבה במיכל, איכשהו הדבר הזה עדיין נוסע. שכחת מה זה צריך, אבל איכשהו זה עדיין שורד". האם אדאמס כותב למישהי שאיננה עוד בחייו פיזית, או שנעלמה רק מטאפורית? לא ברור, אבל זה עדיין יפה. כמו כל האלבום הזה. ריאן אדאמס חזר לחיי ואני שמח.

בונוס: אחרי שלוש שנות שתיקה, היה ברור שאדאמס, מהיוצרים הפורים שידע הרוקנרול, לא יסתפק בקאמבק שכולל רק אלבום אחד, אז על הדרך הוא הוציא גם את "1984", אלבום Pאנק בן חצי שעה ועשרה שירים, שבהם הוא חוזר לשורשיו וגם למתן בראש. וגם האלבום הזה, כמו "Ryan Adams", מוצלח. הנה הוא כולו להאזנה.

ורגע, אל תלכו: לא מישהו כמו אדאמס יוותר על קידום משועשע של יצירתו החדשה, אז הוא גייס את גארי שנדלינג, בוב מולד ועוד חברים לטובת הדבר הבא:

Interpol - My Desire / Same Town, New Story

אדאמס הוא לא היחיד שחוגג בימים אלה משהו שכן אפשר לקרוא לו קאמבק, גם אינטרפול חזרו כדי להטביע את חותמם על 2014. אחרי שנדמה היה שקצת נפרדנו מהם ב-2010 לאור האלבום הרביעי שלהם שנשא את שמם ולא היה מספיק טוב כדי שבאמת יהיה אכפת ממנו, מגיע עכשיו "El Pintor", ובגדול מחזיר את הלהקה - בגרסת השלישיה אחרי נטישתו של הבסיסט קרלוס דנגלר - לאזורי ימיה המפוארים של תחילת שנות האלפיים ושני אלבומיה הראשונים. הוא יותר מלוטש מ"Turn on the Bright Lights" ו"Antics", ופחות מלוכלך ומיידי, ואנחנו כבר לא הצעירים שינקו בצמא כל מילה של פול בנקס וחלמו על לבבות מנופצים על מדרכות ניו יורק, אבל שימו אוזניות, או סגרו את החלונות באוטו, ותגבירו, והופ - מנהרת הזמן.

את המילים של בנקס עדיין רק הוא - ואולי בת זוגו, דוגמנית העל לשעבר הלנה כריסטנסן - באמת מבין, אבל הכיוון הכללי ברור: כמו אדאמס, בנקס רואה כבר את גיל 40 מעבר לפינה, על כל משמעויותיו. "El Pintor" ("הצייר" בספרדית, או אינטרפול בשיכול אותיות) הוא אלבום גיטרות אדיר. הוא נפתח בסערה עם "All the Rage Back Home" וממשיך באותו קו עם "My Desire" בעל ליין הגיטרה שחובבי ביפי קליירו יזהו. בן דוד של הליין הזה מלווה גם את השיר המעט יותר רגוע באלבום, "Same Town, New Story", שאני ממש אוהב, וקצת אחריו מגיע הפייבוריט שלי נכון להרגע, "Everything is Wrong", שבו בנקס משחק עם הגבהים של הקול שלו (ואי אפשר למצוא עדיין ביוטיוב).

לא סביר להניח שהאלבום הזה ירכוש לאינטרפול מעריצים חדשים, אבל הוא בטח יחזיר הביתה לא מעט ישנים. למשל אני.

Julian Casablancas + The Voidz - Human Sadness

כמו שהיקום דאג שהסדרה החדשה והמאוד מדוברת של יהודה לוי תושק בדיוק בשבוע שבו נינט מתחתנת, כך גם הוא סגר את הפינה ותפר שהסינגל הראשון מתוך הפרויקט החדש של ג'וליאן קזבלנקס ייצא ממש ביחד עם הקאמבק של אינטרפול. בכל זאת, הקרב על ניו יורק לא באמת הוכרע אף פעם. במקרה הזה חבר המושבעים עדיין לא חזר מהדיונים: קזה מציע שיר באורך 11 דקות שמערבב בין הסטרוקס לסולו הקודם שלו, כולל הפלסטו, ומורכב גם ממחשבות מוזיקליות אבסטרקטיות. אני חושב שאני אוהב את זה. האלבום המלא, "Tyranny", ייצא ממש בימים הקרובים.

TV On The Radio - Happy Idiot

ויש עוד: גם טי וי און דה רדיו המעולים חוזרים, והסינגל הראשון מתוך אלבומם הבא מהמם, ניו ווייבי ואפילו קצת סטרוקסי. "Seeds" ייצא בנובמבר.

The Wytches - Burn Out the Bruise

אני צריך לבלות עוד עם הבכורה של הוויצ'ז, השלישיה המדוברת מברייטון, אבל כבר ברור שהיא מתמודדת ראויה על תואר בכורת השנה. קצת ג'ק ווייט (פעם שניה ששמו מוזכר, תהיה עוד פעם), קצת נירוונה של ""Bleach, קצת בלאק סאבאת', בהובלת סולן מעט מקריפ בשם קריסטיאן בל. שני שירים כבר עלו ובאו כאן, הנה עוד דוגמית.

Bob Mould - The War

חפרתי כאן מספיק עליו, אבל אני מעריץ את אגדת האינדי הזאת, מכונת גיטרות שיצאה מהארון ומאז רק נהייתה מופלאה יותר, והנה עוד דוגמא ליכולות מעוררות הקנאה שלו, קליפ חדש לשיר מתוך אלבומו האחרון, Beauty & Ruin".

Purling Hiss - Forcefield of Solitude

ההרכב הגראנג'י מפילדלפיה מוציא החודש אלבום חדש בשם "Weirdon" והשיר הזה מקדם אותו יפה.

The Coral - Wrapped In Blue

היה איזה רגע ב-2002 שבו היה נדמה שדה קוראל האנגלים הולכים לאנשהו עם הבכורה הפולקית המוצלחת שלהם. זה לא קרה, ולמרות שעוד חמישה אלבומים הגיעו אחריו, אני שכחתי מהם. עכשיו הם מנסים שוב, והשיר הראשון מתוך אלבום חדש ועתידי הוא חמוד מספיק כדי לפרגן להם.

Institute - Salt

Pאנק מלוכלך בחסות ההרכב מאוסטין, שעושה את צעדיו הראשונים מול העולם הרחב וקצת מזכיר את פרקט קורטס.

Real Lies - Dab Housing

הרכב שכנראה צריך לסמן הוא ריל לייז הלונדונים, שב"אן.אם.אי" כבר שמחו לקטלג איפשהו בין הפט שופ בויז לניו אורדר. בכל מקרה, מבטיח.

Jack White -The Same Boy You've Always Known / Entitlement

ג'ק ווייט בביצוע אקוסטי לשיר של הווייט סטרייפס ולעוד אחד מהסולו האחרון שלו? ועוד בארמון פונטנבלו בצרפת? קחו.

Kasabian - Fancy

קסביאן עושים איגי אזליה. צריך להוסיף? לא, רק לפרק את המיני בר.

פצצה מהעבר

לפני כמה ימים שמעתי בגלגלצ איזה שיר רוק צ'יזי בשם Coming Home ולא הבנתי מי אלה שרוצים להיות ביפי קליירו ולא מצליחים. אז חיפשתי וגיליתי בתדהמה שאלה הקייזר צ'יפס. כלומר ווט דה פאק. חקרתי יותר לעומק ומצאתי שיר עוד יותר חדש ועוד יותר מופרך. האם מדובר בפרק של "מה אתם הייתם עושים?". כנראה שלא, אז הייתי חייב לעצמי תיקון עם השיר שגרם לי לאהוב אותם כל כך ב-2005, כשהם היו משהו חדש ובאמת בועט.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully