עזה: שורת פתרונות שווא

לאחרונה התעורר שוב הוויכוח אם להתייחס לחמאס כ"ארגון טרור" או כ"מדינת טרור" - הבדל בעל משמעות מבחינת החוק הבינלאומי ומבחינות אחרות. אם במדינה מדובר, הרי שאי אפשר להאשים את ישראל באחריות משפטית או מוסרית למה שקרה לתושבי עזה במלחמה (האשמה שהיא ממילא מופרכת גם מסיבות אחרות), שכן כמו בכל מלחמה בין מדינות, האחריות תהיה כל כולה של מי שעומדים בראשות "מדינת עזה", כשם שהאחריות לחורבן שהיה בגרמניה וביפן במלחמת העולם השנייה היתה של ממשלותיהן ולא של מנהיגי העולם החופשי או של טייסי בעלות הברית שהפכו אותן לעיי חורבות. חמאס, כמובן, מעדיף ליהנות מכל העולמות - פעם הוא "תנועת התנגדות", פעם הוא ארגון דתי שעוסק בחינוך וברווחה ופעם הוא מדינה.

דיון מרכזי, ולא רק בישראל, יתקיים כעת בשאלת עתידה ומעמדה המדיני של עזה. "הסדר מדיני!" - יוצאת הקריאה. אני בעד - אבל איזה הסדר ועם מי בדיוק? יש הצעות להפיכתה של עזה למעין מדינת חסות של האו"ם ושל גורמים בינלאומיים אחרים, וזה רעיון לא רע בתנאי שיהיה מושתת על כללים נוקשים שימנעו מחמאס להשתקם בעקיפין ובמישרין מבחינה צבאית. אחרים, בעיקר בימין הישראלי, מבקשים להכליל את עזה במדינת ישראל - רעיון אווילי שניתן להגדירו רק כ"סרטן כבקשתך...".

ואולם ההצעה שצוברת תאוצה יותר מכל אחרת, בעולם וגם במקומותינו, רואה נוסחת קסם בהמלכתו של אבו מאזן לתפקיד האחראי על עזה. גם "הפרשן" אובאמה מוושינגטון התבטא בסוף השבוע ברוח זו (תוך שהוא חודר לתחומים שקשה שלא להגדירם כהתערבות בעניינים הפנימיים של מדינה אחרת). המצדדים ברעיון זה מאשימים את ראש הממשלה נתניהו בכך שיצא בזמנו נגד ה"פיוס" בין פת"ח לחמאס, ומנע, כביכול, תהליך חיובי שבמסגרתו "המתונים" של אבו מאזן היו משתלטים על הקיצוניים של חאלד משעל. רק שהם שכחו כנראה לא רק שאבו מאזן בקושי מצליח לאכוף את מרותו אפילו על השטח שלהלכה בלבד נתון לשליטתו, אלא שההיסטוריה מלמדת שכאשר גוף אידיאולוגי קיצוני, אפילו קטן יותר, מתאחד עם גוף מתון יותר, המיזוג מתקבע תוך זמן קצר בצלמו של הגוף הקיצוני. כך היה ברוסיה אחרי המהפכה, כך היה בגרמניה אחרי הבחירות של 1933.

המלינים על עמדת ישראל בעניין ה"פיוס" הזה גם מנסים לשכנע שלו רה"מ נתניהו היה הולך לקראת הפלשתינים במו"מ העקר בן תשעת החודשים, חמאס לא היה יורה עלינו רקטות, לא היה רוצח את שלושת הנערים, ולא היה זומם לטבוח בתושבי עוטף עזה באמצעות המנהרות, מבלי שיסבירו, כמובן, כיצד ויתורים לאבו מאזן היו גורמים לארגון חמאס - הפוסל כל פשרה המושתתת על הכרה בעצם קיומה של ישראל והחותר, כמו תנועת האחות שלו בעיראק ובסוריה, להשמדה פיזית של כל "הכופרים" - להפוך פתאום לרודף שלום.

אגב, גם מתינותה של הרשות של אבו מאזן היא בעירבון מוגבל; לכל אורך פעילותה המדינית, גם אחרי ערפאת, היא נוקטת אסטרטגיה וטקטיקה המושתתות על חוסר נכונות להגיע לפשרות, וגם היא איננה מכירה אידיאולוגית בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. הרבה יותר סבירה, אפוא, האפשרות שהמצרף בין הרשות הפלשתינית לחמאס לא יביא להרגעת עזה, אלא שיהפוך גם את השטח שממזרח לנו לחמאסטן, כשישראל תמצא עצמה לפותה במלקחיים טרוריסטיים משני עבריה.

אבו מאזן כפתרון כולל וסופי לבעיית עזה הוא, אפוא, מצג שווא, הגם שבנסיבות הקיימות אין אולי לפסול אותו כאפשרות ביניים, כרע במיעוטו, לנושאים כמו שותפות בפיקוח על המעברים, כינון כוח משטרתי מקומי, וצינור כספי. פתרון זה - כשם שגם לבעיה הפלשתינית כולה יש בשלב זה לכל היותר פתרונות ביניים - לא יהיה קבוע אך במציאות של המזרח התיכון אין לבחול גם בפתרונות זמניים.