צה"ל לא ניצח את חמאס. מלכתחילה, לא הייתה זו מטרת מבצע "צוק איתן", אלא משאלת לב של חלק מאזרחי ישראל ושל כמה פוליטיקאים, ובהם אפילו חברי קבינט. כדי שזה יקרה, נדרש הדרג המדיני לקבל החלטות חד-משמעיות. צה"ל פעל במהלך המבצע להחליש את חמאס, להרוס מנהרות ולהשיג הרתעה שתחזיק לאורך שנים. באופן מפורש, הוא לא נדרש להכריע את חמאס.
כיבוש עזה. צה"ל לא המליץ לכבוש את עזה, ולא בגלל המחיר. השאלה היא מה ישראל תעשה עם הרצועה לאחר הכיבוש. מי ישלוט בה ובאילו תנאים. הרעיון להביא את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן על כידונים לכיכר המרכזית בעזה שגוי מיסודו. התהליכים במזרח התיכון צריכים כיוון ודחיפה מהצדדים לא יצירה מאפס. כשהאמריקנים ניסו להתערב במצרים זה התפוצץ להם בפרצוף.
יש שטוענים שצה"ל לא היה נועז ויצירתי מספיק, ולא הפעיל מבצעים מיוחדים שהיו יכולים לספק תמונת ניצחון, ע"ע מבצע "חד וחלק" במלחמת לבנון. המבצע המיוחד היחידי שנחשף בפני הציבור היה קרב החילוץ בחוף סודניה, לאחר שמחבלי חמאס חשפו את הפשיטה של שייטת 13 על מתחם רקטות ארוכות טווח.
בימים שקדמו לכניסה הקרקעית, הציג הרמטכ"ל רב-אלוף בני לקבינט הביטחוני כמה חלופות. אחת מהן הייתה לכבוש מאות מטרים בשטחים הבנויים ולאחר מכן לטפל לרוחב במנהרות התקפיות מבלי לנטרל את המנהרות ההגנתיות שחמאס חפר לאורך הרצועה. ההצעה התקבלה. זה יכול להיות חלק מתשובה לשאלה למה צה"ל לא ניצח.
ג'יהאד. אפשר לשאול למה בנסיבות הקיימות לא גרם צה"ל לחמאס לרדת על ברכיו ולהיכנע. תשובה מהירה תציג את פרשנותו של סייד קוטב, אחד מהוגי הדעות הקיצונים של תנועת האחים המוסלמים במצרים, שחמאס הוא תולדה שלה ובעל בריתה. קוטב נאסר על ידי משטר נאצר והוצג להורג ב-1966. לפי כתביו, מטרת הג'יאהד היא כינון שלטון האל על פני האדמה ולא כיבוש האדמה עצמה, שבעיניו היא רק אמצעי להשגת המטרה. במילים פשוטות, לא ניתן לנצח רוח אלא רק להכניע אותה זמנית, ודאי אם הרוח הזו משתוללת ברחובות עזה.
מלחמה. מה זה היה מבצע או מלחמה? הדרג המדיני ייתן על כך את הדעת, על רקע הרחשים הפוליטיים מאחורי הקלעים. להערכתי, מה שיכריע יהיה דווקא שיקולים כלכליים, אבל אם נשאל את החיילים - ממפקדי החטיבות ועד אחרון הלוחמים - הם יגידו שהם נשלחו למלחמה בשל מצב חירום בלתי נסבל בעורף המדינה ושהם נלחמו בכל הכוח, לא רק בגלל מרחב הפעולה בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה אלא בעיקר בשל הלוחמה התת-קרקעית.
האם היו חסרים אמצעי לחימה או משאבים? נראה שלא. אחרי 4,800 תקיפות מהאוויר לאורך כל הרצועה, לא הרגישו בצה"ל מצוקת תקציב או מחסור בפצצות. בעתיד נכון יהיה לשקול את היקף התקיפות האפקטיביות כדי לא לפגוע במלאים. במלחמת לבנון השנייה שוגרו יותר מ-140 אלף חימושים. לא כולם את השיגו את המטרה.
המשך התשובה נמצא אולי במצגת של אגף התכנון בצה"ל, בשקף ה-13 שכתב ראש חטיבת התכנון תא"ל יחזקאל אגאי, ובו כל הסעיפים שהצבא צריך כדי לעמוד ביעדים. משיחות עם מפקדים עולה שאיש לא מציע סעיפים חדשים. למעט שינויים קטנים, צה"ל קיבל את מרבית מה שרצה ובסדר הנכון. לראיה - סוללת כיפת ברזל נוספת תוך כדי מבצע ומלאי פצצות ממחסני נשק של ארה"ב בישראל.
המודיעין. בצה"ל עסקו בשכנוע אגרסיבי בכך שהמודיעין בשנת 2014 טוב מאי פעם. אכן, ישנה הלימה ברורה בין ההשקעה הכספית לתוצר. התקבל מידע רב ועדכני, חלקו בזמן אמת, מידע שהגיע עד אחרון המפקדים. עם זאת, לצה"ל לא היה את כל המידע הדרוש, ולעולם לא יהיה. תמיד יהיו פערים. בסוף, בקצה השרשרת יידרש מפקד הפלוגה להרים משקפת ולזהות את האויב או כמו בעזה להבין מאיזה פתח מנהרה הוא יכול לצאת ולפעול בהתאם, כי לאחר שכבשת שטח אתה לעולם לא תדע באמת כמה מחבלים נעים מתחת לרגלייך במנהרות. באמצעות מודיעין איכותי של אמ"ן ושב"כ סוכלו פיגועי ההפתעה של החמאס ואותרו מנהרות, יש לציין שלא כולן. חלקן אותר במהלך התמרון.
אם מציצים לתאים המודיעיניים הצפופים בחיל האוויר, בפיקוד דרום או באמ"ן מבינים שאיכות המודיעין גבוהה עד כדי כך שמפעילי המערכות ומנתבי המידע לכוחות בים, באוויר וביבשה, חשים כאילו הפיגוע עומד להתרחש בחדרם. בעיקר כשהם מלווים תמרון ורואים את המחבל מתכונן לפגוע בחיילי צה"ל. עדיין אין תחליף ללוחם בשטח שילחץ על ההדק ולמטוס הקרב שיטיל פצצה במשקל טונה כדי לשתק מערכת מנהרות שמאיימת לפגוע בחטיבת גולני.
מפקדים לפנים. זה הבסיס שעליו מחנכים מפקדים בצה"ל בכל תהליך ההכשרה והאימונים. המעידה של "מפקדי הפלזמות" נשכחה. מפקד שנמצא בשטח רואה יותר ויודע לקבל החלטות טובות יותר. המפקדים שנהרגו והמפקדים שנפצעו, בראשם מח"ט גולני, מבהירים היטב איפה הם היו בזמן הלחימה. המחיר כואב אבל הוא הובילו להישגים.
נקודת תורפה ראשונה. צה"ל תמרן לעומק השטח הפלסטיני אחרי שהמטרה לא הושגה בתקיפות מהאוויר. זמן רב חלף מאז המערכה הקודמת, והאויב נערך בשטח הבנוי. צה"ל פעל בכמה שכבות ויצר קווי מגע שונים. בקו הקדמי - התמרון הקרקעי בפאתי השטח הבנוי. מאחוריו, קו המנהרות שהכוחות שפעלו בו היו חשופים לירי צלפים, לטילי נ"ט, לפצמ"רים, להסתערויות מחבלים ועוד. לאחר מכן קו ההגנה על גדר המערכת, ומעבר לגדר - שטחי הכינוס ועורף המדינה. בקו ההגנה, בשטחי הכינוס ובעורף, נהרגו 22 חיילים ושלושה אזרחים. ארבעה חיילים נהרגו בשטח הפלסטיני מאש כוחות צה"ל. צה"ל חייב לשאול את עצמו אם אפשר היה לעשות את הדברים אחרת, בשלב התכנון ובשלב הביצוע.
נקודת תורפה שנייה. הדיון הער על הפסקת אש. הצבא אמור להכשיר מהלכים מהסוג הזה, אך יש בכך גם כדי לעכב פעילות התקפית עתידית בכל הדרגים. כשמסתכלים על תהליך קבלת החלטות, מבינים שדיבורים על הפסקת אש מכבידים על המחשבה ועל היצירתיות במהלכים שאתה רוצה לקדם, מבלי שישפיעו על החלטות הדרג המדיני.
נקודת תורפה שלישית. תהליך השמדת המנהרות הוא כמובן תהליך מורכב, אך רכיב אחד לא נלקח בחשבון. הפצצות חיל אוויר לפני התמרון הקרקעי הקשו על איתור פתחי המנהרות. האיתור גזל זמן יקר, ואילץ את הכוחות המגנים על הכוח ההנדסי לדרוך במקום. כמו כן, לא כל המודיעין היה מושלם. ההערכה הייתה שהטיפול במנהרות ייקח זמן, אבל לא הרבה זמן. משום כך עבר צה"ל עבר למילון מושגים חדש כדי לתאר את ההתמודדות עם מנהרות: נטרול, שיבוש והשמדה. אין ספק שצה"ל הפעיל כוחות גדולים כדי לפגוע במנהרות אך לא באמת אם כולן יצאו מכלל שימוש.
המערכה המשפטית. מהיקף המטרות והקרבות שניהל צה"ל בשטח, לפחות כפי שראיתי בבית חנון בעת שהצטרפתי לחטיבת הנח"ל, לפרקליטות הצבאית בפיקודו של האלוף דני עפרוני ולמפקד הגיס האלוף נועם תיבון, שמונה לעמוד בראש צוות התחקירים המטכ"לי, צפויה עבודה מורכבת וארוכה נגד מסע הדה-הלגיטימציה של ישראל ושל צה"ל. לא נראה שמניעה משפטית הייתה שם המשחק במבצע הזה, למעט הימנעות מפגיעה במפקדים בכירים בשל חשש מפגיעה באזרחים.
חיסול הנהגת חמאס. מבצע עמוד ענן נפתח עם הישג: חיסולו של אחמד ג'עברי. כל מה שנעשה מאותו רגע במשך שמונה ימים נועד לתחזק את ההישג. בפתיחת מבצע צוק איתן היו כל בכירי חמאס מתחת לאדמה. בצה"ל עדיין מבכים את העובדה שחמאס הלך להתנגשות עם ישראל בעיניים פקוחות, ירד למחתרת ונטרל את היכולת של שב"כ ואמ"ן להתחקות אחר עקבותיהם או לפחות לתקוף אותם כשהם מוקפים בחגורת אזרחים. הריגת בכיר בחמאס יכולה הייתה לספק תחושת ניצחון לציבור הישראלי.
האם כיפת ברזל החלישה או חיזקה את ישראל? ההיגיון הבריא אומר שמדובר בהפתעה המוצלחת של המבצע. כיפת ברזל מגנה באופן כמעט מוחלט על הציבור מפני איום הרקטות. אך צריך גם להדגיש כי אורך הנשימה שהעניקו הסוללות לדרג המדיני אפשר לו להאריך את המערכה ולנהוג בניגוד לתכנון בצה"ל - מערכה קצרה, ממוקדת ויעילה. משך הלחימה הותיר את רוב תושבי ישראל ספונים בבתים ובמרחבים המוגנים בחופשת הקיץ וגרם לפגיעה קשה בעסקים.
המנהרות. יעדי המבצע הושגו. הרס המנהרות פירושו שלילת יכולת אסטרטגית שחמאס עמל עליה שנים. מדובר ללא ספק בהישג דרמטי. אך כשמפקדים בכירים בצה"ל אומרים כי ייתכן שנותרו עוד מנהרות הם מחזקים את הפאניקה סביב המנהרות בנגב המערבי. לא בכדי גם תושבי הצפון החלו לשמוע חפירות.
ההצלחה של חמאס. הארגון ניסה להפתיע את ישראל מהים, מהאוויר ומהיבשה ובכל פעם נתקל בקיר. למעט פיגועי המנהרות שגבו חיי אדם יקרים לא היו לו הצלחות מבצעיות. בכל זאת הוא הצליח לשגר רקטות לכל הארץ. לשתק את נתב"ג. הפיקוד הבכיר שלו נמלט מהזרוע הארוכה של צה"ל, ועם זאת הצליח לשמר את יכולות הפיקוד והשליטה, לתזמן התקפות בשטח הפלסטיני ובעורף מדינת ישראל עד הדקה האחרונה. את הציבור לא מעניין שהם בנו חמ"לים תת-קרקעיים והובילו תשתיות במנהרות.
צה"ל עמד במשימה. הרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף גבי אשכנזי אמר בימי כהונתו: "יהיה ברור מי ניצח ומי הפסיד". בניגוד לדבריו, לא ברור מי ניצח במבצע עופרת יצוקה וגם הפעם לא ברור. צריך לתת לאבק לשקוע ולהבין את גודל ההישג של צה"ל. ההשפעה נמדדת לאורך זמן; רוח לא מנצחים. אפשר רק להחליש אותה.