וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שרשרת השכול

בת חן אפשטיין

1.8.2014 / 6:00

עולמה של בתאל יששכר חרב עליה עם נפילת שני אחיה, אוריאל ואלירז פרץ. השבוע היא באה לחזק את בני משפחתו של סמל-ראשון בניה רובל שנפל בקרבות בעזה

כשהייתה בכיתה ג' איבדה את אחיה הבכור אוריאל, סרן בגולני שנהרג בקרב בלבנון. כמה שנים אחר כך נפטר אביה אליעזר. לפני ארבע שנים וחצי איבדה את אחיה אלירז, רס"ן בגולני, שנהרג בעזה. אמה, מרים פרץ, הפכה סמל לגבורה - אם שקמה מן העפר אחרי ששכלה שניים מבניה, וממשיכה להילחם על החיים.

והיא, שמלחמות ישראל שזורות בחייה הפרטיים, עוברת תהפוכות של רגשות, כששמות המקומות שבהם נלחם אלירז מחזירים אותה לתקופה ההיא. לא מצליחה לעשות דברים בשביל עצמה, אבל מרגישה צורך גדול ללכת לבתי משפחות אבלות, משפחות השכול החדשות, לנחם, לחבק, לחלוק מניסיונה.

בתאל יששכר לא הכירה את הוריו של סמ"ר בניה רובל מחולון, לוחם צנחנים בן 20 שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בעזה לפני שבועיים. כשפגשה את עדה וזאב בשבעה נקשרה אליהם ברגע, והבטיחה להגיע שוב, בתום השבעה, בתחילת החיים החדשים.

"השבעה שלהם היתה באוהל האבלים למטה", היא מספרת. "עליתי עם עדה לשירותים בדירה, והיא נבהלה מזה שהיה בלאגן בבית. הרבה אנשים, ציוד, אוכל. לא היה לי נעים להגיד לה, אבל חשבתי רק על הבלאגן שהיא הולכת לעבור עכשיו. על זה שברגע הזה, החיים שלה יוצאים לגמרי משליטתה. לא רק פיזית, עם הבלאגן בבית, אלא גם נפשית. מישהו בא ומזעזע אותם, וצריך להתחיל לחבר חתיכה חתיכה. והיא רק בהתחלה. הרגשתי צורך לחזק אותם, להיות איתם. כי אחרי השבעה כולם הולכים, ואז מתחילים החיים".

והנה היא כאן שוב, בבית משפחת רובל בחולון, שכבר התרוקן ממנחמים. הדירה המטופחת כבר מסודרת. שקטה. רק מודעת האבל על מותו של בניה עדיין תלויה על דלת הכניסה. בימים הקרובים ודאי תוסר גם היא, ובני המשפחה יצטרכו לחיות עם הריק.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

כל בני המשפחה באו לפגוש שוב את בתאל. האחים תומר (36), ליאל (27), ירין (24) וארוסתו מעיין (24). וההורים, עדה (51) וזאב (61). עדה יושבת לידה ומחבקת אותה, גומעת בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיה של בתאל, כאילו לא היתה בגיל של בנה. צעירה שבעל כורחה הפכה ללמודת ניסיון בשכול, מזדהה עם האם, עם האחים, מנסה להראות להם איפה יוכלו למצוא את עצמם בכאוס הבלתי אפשרי הזה.

"אנחנו מוצפים, את יודעת?" מודה עדה בעיניים אדומות. "כמו דלי שממלאים אותו טיפה טיפה, אבל בסוף הוא נהיה כבד. וזה שו?ק. הרי לפני שבוע בכלל לא דמיינתי שאהיה במצב כזה, בסחרחרה כזו. והנה אני כאן, מתמודדת עם דברים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל איתם בכלל".

בתאל מבינה. מכירה מקרוב את כל התחושות. יודעת שמצפה לעדה ימים עוד יותר עמוסים, יותר מוצפים. היא מספרת להם על הפחד מהלילות, כי בלילה אתה לבד. על הצורך לדבר, ולהיות עסוק, כי התקופה שהיתה לה הכי קשה היתה זו שבה רק למדה לפסיכומטרי, והיה לה הרבה זמן למחשבות.

"יש הלם ראשוני, ואחר כך זה נהיה יותר גרוע", היא אומרת, מנסה לאלתר חיוך. "בשבעה כולם שם, ואחר כך הם הולכים, ואת מרגישה שאת צריכה לחזור לשיגרה, כי כמה אפשר להסתכל על המכתבים, היומנים, התמונות. אני חושבת שצריך להמשיך בחיים, ביחד איתו. להגיד, אהבתי בבניה את הדברים האלו, וזה מה שאקח לחיים שלי ממנו. כי את בניה אי אפשר להחזיר, אבל אפשר לקחת משהו ממי שהוא היה. אדם לא רוצה להיות רק תמונה על הקיר בסלון. וניצחון הרוח הוא גדול יותר מהכל, אחרת בשביל מה הוא מת, כדי שנמות איתו יחד? לא.

"אני מאמינה שמי שמדחיק ומדחיק, בסוף יכול להתפוצץ. אז עדיף לדבר, לשחרר. והכל מותר, מי יגיד לנו משהו אחרי כל מה שעברנו".

מרחק גדול יש בין עדה לבתאל. האחת אם לבנים גדולים, ממשפחה מסורתית, סייעת במסגרת לילדים בחינוך מיוחד, שדאגה כל הזמן איך תעביר את ימי הדאגה והגעגוע כשבנ?יה, בן הזקונים שלה, ייסע לטיול בדרום אמריקה אחרי שישתחרר. "לפחות זה נחסך ממני", היא אומרת.

השנייה אם טרייה לכרמי, בת שנה וחודש, סטודנטית לניהול ומשאבי אנוש, מתחילה רק עכשיו להבין את הדאגה האימהית, הרצון המולד לגונן ולהגן על היקר לך מכל.

27 שנים וחיים שלמים מפרידים ביניהן, אבל השכול חוצה את ההבדלים ומאפשר להן לדבר באותה שפה, באותו ניגון, באותו שטף דיבור, שבו מוציאים את הכל החוצה - הכאב והשמחה והמחשבות, במכה אחת. אותה הבנה שמכאן יש רק דרך אחת, והיא צריכה להיות קדימה. אין ברירה אחרת.

"עכשיו אני בפחד כזה שאפול, שאולי לא אצליח לקום", מודה עדה. "יש לי ילדים, ואני רוצה לקום בשבילם, אבל אני גם רוצה לקום בשביל עצמי. אני רוצה להגיע למצב שבו אני יותר אקום מאשר אפול, אחרת איך אוכל לחיות?

"ואני מתחזקת מאוד ממך. ומאנשים שעברו אותה סיטואציה. אמר לי אב שכול שבא לשבעה, שאדם נכה בגוף הוא נכה פיזית, לפי אחוזי נכות, אבל נכות בראש היא לפי בחירה של אדם. ושאפשר לבחור להיות עם כמה שפחות אחוזי נכות בראש, ולהמשיך לתפקד, וככה להשפיע. כי כל אחד עובד ככה על עצמו. אבל זה תהליך, אתה צריך לשנות את מה שהיה לך לפני, לא למחוק חס וחלילה, אבל לשנות. איזו עבודה קשה זאת, להזיז סלע של שלוש טונות".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

"אני מבינה על מה את מדברת", מהנהנת בתאל. "את רוצה לפעמים להיות בתוך עצמך, ליפול. מצד שני, יש לך תפקיד לחזק את עצמך ואת מי שלידך. אני מאמינה שעם הזמן תקלטי ותביני מה הדברים שעושים לך טוב. כי עכשיו זה להיוולד מחדש ולחפש את מה שיגרום לך לקום מהמיטה שוב. זו לא מתנה, זה חלק מההתמודדות.

"גם אני רציתי להישבר כשהודיעו לי על אלירז, שהיה לא רק אח אלא גם החבר הכי טוב שלי. אבל ראיתי כל הזמן את אמא שלי מול העיניים, והיה חשוב לי להיות חזקה בשבילה. כשהודיעו לי לא חשבתי על אלירז, מסכן, אלא אמרתי לעצמי שאמא שלי תמות עכשיו. עוד ילד, שוב בצבא.

"עד עכשיו הסתכלתי על השכול בתור אחות, אבל היום, כשאני בעצמי אמא, אני מסתכלת על זה אחרת. ואני חושבת, איזה כוחות גדולים צריך כדי לקום מזה. מאובדן של ילד. כי יש ימים שרוצים לשקוע, וליפול, אבל יש הרבה מצבים שרוצים לקום.

"ואת כבר שם, עם כל המשפחה, רואים שאתם רוצים למצוא את הדרך לקום. למרות כל הקושי. זה לא יהיה קל, אבל רואים שיש רצון לקום, וזו כבר התחלה של משהו. עם ישראל איתכם, אבל גם אלה שבאו בלי להכיר, ילכו בסופו של דבר הביתה. ואתם תוכלו להגיע לאנשים אחרים".

עדה: "זה נכון. אם אנשים יתחזקו מאיתנו כמו שאנחנו מתחזקים ממך, עשיתי את שלי. זה שאת פה, ומדברת איתנו גם אחרי השבעה, ואני יודעת שתבואי עוד, זה מעודד מאוד. אנשים כמוך, שעברו דברים קשים ומסוגלים להיות כתף תומכת, עוסקים בהצלת נפשות. התמיכה, ההבנה, לי זה עוזר, אני מניחה שגם לבנים שלי זה עוזר. זו הצלת נפשות".

נימים בין המשפחות

זה לא מפגש עצוב. זה מפגש של גבורה, רצון לחזק ולהתחזק של כל הצדדים. בני משפחת רובל רואים בבתאל שליחה, נציגה, שמלמדת אותם איך להיכנס למשפחה הנוראה הזו, משפחת השכול. "מישהו אמר שהפכנו להיות משפחה אחת, ואחות שכולה שבאה לבקר אותנו בשבעה אמרה שמשפחה לא בוחרים", אומרת עדה. "אני אמרתי שלפחות אני יודעת שזו משפחה טובה. שנקשרים אחד לשני. אנשים שעברו אותו הדבר באו אלינו, כמו שאת באת ותמשיכי לבוא. נוצרים נימים, שקושרים בין המשפחות".

ירין, אחיו של בניה ז"ל: "כמו שאני יודע שזה עזר לי שאת פה ומחזקת אותנו, אני אעזור לאחרים. אני אנחם את הבא ואתן לו כוחות. את חושבת שגם את מתחזקת מזה שאת פה?"

בתאל: "כן, כי אם אתה כבר בבוץ, בוא נעשה איתו משהו".

היא מספרת להם על אבא שלה, שהיא מרגישה שמת ביום שבו בנו הראשון, אוריאל, נהרג. "הוא לא דיבר עליו, לא שיתף, מודעת האבל עליו היתה תלויה אצלו במשרד. לא נראה לי שהוא בחר באמת לקום. הוא חטף התקף לב שנה אחרי, ונפטר כעבור כמה שנים. כאילו לא התמודד עם זה.

"אני מאמינה שאף אחד לא יכול לקבל החלטה במקומך בעניין הזה", היא פונה לירין. "אתה צריך לקבל את ההחלטה לבד, ולקום. הרי גם לפני שבניה נהרג, בחרת לעשות עם עצמך משהו. ללמוד, לעבוד, להתחתן. ויש לך אפשרות לבחור בחיים שלך מחדש. אל תתבלבלו. אומרים שתי אופציות, לחיות או למות, אבל האופציה השנייה לא ריאלית בכלל.

"אני תמיד אומרת שקל יותר לפחד יחד. אני זוכרת את הפחד אחרי שאלירז נהרג. מהשבת הראשונה, מהחג הראשון, מהחתונה, מהלידה. אבל יותר קל לפחד כשעוד מישהו עובר את זה איתך, כשיש מי שיתפוס אותך אם תיפול. ואני מאמינה שאנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים ולקום. לבחור בחיים טובים ושמחים. חיים שבהם בניה לא יחזור, אבל הוא חלק מכם. ואני מאמינה שצריך ללמוד דברים מאלו שלא איתנו".

אוריאל פרץ היה מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של גולני. הוא נהרג בהתפוצצות מטען בלבנון בגיל 22. אחיו אלירז, אז חייל בגולני, הלך בעקבותיו לקורס קצינים, והיה סגן מפקד גדוד 12. הוא נהרג בגיל 32 בתקרית ירי בעזה, כשכדור שנורה פגע ברימון שהיה באפודו. הותיר אחריו אישה, שלומית, וארבעה ילדים.

בתאל לא זוכרת הרבה מאוריאל, כי היתה ילדה, והוא היה בפנימייה לפני הצבא. "אבל כשאלירז נהרג, זה החזיר אותי לתקופה שאוריאל נהרג. הרגשתי כאילו אני יושבת שבעה על שניהם יחד. מטבע הדברים, יש דברים שמדחיקים, אבל במקרה כזה אין מה להדחיק. זה יהיה שם, זה תמיד שם. אני חושבת שזה כיף שאתם גדולים, שזכיתם להיות איתו, לגדול איתו, לזכור אותו.

"הבת של אלירז, גילי בת עמי, היתה בת חודשיים כשהוא נהרג. ואותי זה תיסכל. הבן שלו, אור חדש, היה בן שש. היום הוא זוכר אותו, מדבר על אבא שלו. הוא הלך יום אחד עם אליאסף אחי ברחוב ביישוב שלהם, וראה אבן על הכביש, כזו שמישהו יכול ליפול בגללה. אליאסף המשיך ללכת, ואור חדש התעצבן עליו, ואמר לו: 'אתה לא אבא שלי. אם היית אבא שלי, היית מרים את האבן הזאת'. זה מקסים בעיניי".

האחריות הזאת, לעודד את משפחתו של בניה, לא קלה לה. "בדרך לכאן הייתי עצובה, עייפה מכל מה שקורה", היא תגיד לי כשנצא, "אבל כשהגעתי אספתי את כל הכוחות והתחזקתי. אני רק מדמיינת מה הם הולכים לעבור ומה עומד מולם, ומבינה שאני צריכה להיות חזקה בשבילם".

יודעת שזו דרך לא פשוטה, שגם היא מרגישה לפעמים שהכוח נגמר, אבל אז היא מגיעה לביתה בגבעת יערים ליד ירושלים, אל בתה הפעוטה, ומקבלת את כל האנרגיות שבעולם. מוצאת סיבות להתחזק, לאהוב, לצחוק, אפילו כשרוצים רק לשבת ולבכות, להתגעגע.

עכשיו היא כאן, נותנת את כל כולה. שומעת את הסיפורים על בניה. שומעת איך קיבלו את ההודעה, כשפתאום דפקו בדלת בשבת בערב. ליאל, שגר בבת ים, בא לבקר את הוריו בצהריים. ביום שישי עוד חשב להגיע אליהם בלילה, אבל לא רצה לדפוק בדלת באמצע הלילה, כדי לא להבהיל אותם. "כולנו ידענו שבניה בפנים, ידעתי מה המשמעות של הדפיקה בדלת באמצע הלילה, והעדפתי לחכות עוד יום ולבוא אחרי", הוא מספר. אף אחד לא חלם שזה בדיוק מה שיקרה כמה שעות מאוחר יותר.

בתאל מודה שהיא זוכרת במעורפל את ההודעה על מותו של אוריאל. ילדה בכיתה ג' שהתעוררה לצעקות הכאב של אמה. אבל כשאלירז נהרג היא כבר היתה בצבא, מפקדת בקורס הו"ד, שמכשיר את חניכיו לפיקוד על חיילים מאוכלוסיות מיוחדות. רגע אחרי כניסת השבת קראה לה המפקדת שלה למשרד. היא לא רצתה להיכנס לשם.

"אמרתי לעצמי, כל עוד לא אמרו לי שקרה משהו, הוא עדיין חי. כי אתה רוצה למשוך עוד קצת את שתי השניות האלו, לפני שהחיים שלך הולכים להשתנות".

ירין הרגיש בדיוק אותו הדבר. הוא הגיע הביתה עוד לפני ששמע, וראה אמבולנס למטה ואת השכנים במרפסת. חשב שמשהו קרה אצלם. "ואז פתחתי את הדלת, וראיתי את הקצין מאחורי אמא שלי, ולא רציתי להיכנס. הגוף שלי הלך אחורה, אמרתי, לא, זה לא קרה. רציתי לחזור שנייה אחת אחורה, להאריך אותה עוד רגע, מתוך הבנה שכשהשנייה הזו תיגמר, החיים שלי ישתנו לתמיד. בדיוק כמו שאת מספרת".

עדה אומרת שהיא מפחדת מהאזור של פינת האוכל, כי שם הודיעו לה. בתאל מודה שבמשך כמה חודשים ניסתה לא להתקרב לאותו משרד של הקצינה, שבו הודיעו לה על אלירז. ירין, שאמור להתחתן בעוד חודש וחצי, מתלבט איך בכלל יוכל לשמוח בחתונה, והיא מודיעה לו שתבוא לעשות לו שמח.

"אתה תהיה שמח, ותהיה עצוב, והערבוב של שניהם יחד יהיה ממש בסדר", היא אומרת. "עכשיו, כשזה קורה, הכאב עצום. אבל אתה תראה שכל תחושה נהיית עצומה. כשאתה שמח אתה ממש שמח, כי עד שמגיע משהו טוב, אתה נאחז בו. אני התחתנתי שבעה חודשים אחרי שאלירז נהרג. עמדתי בחופה, והלב שלי נקרע. ונתתי לזה לקרות. כי אם אתה נלחם בזה, הלב שלך לא פה ולא פה.

"יותר מזה, אפילו בלידה של הבת שלי, היו לי פתאום ירידות דופק. גם לעובר ירד הדופק. כשהאחות שאלה אותי למה זה קורה לי, עניתי לה שאני חושבת על האחים שלי ועל אבא שלי, שלא יהיו כאן להכיר אותה. ואז היא פשוט ביקשה ממני להפסיק לחשוב עליהם, כי זה פוגע בתהליך, ובי, ובתינוקת.

"אז אין לך ברירה. אתה מפסיק לחשוב ומתרכז במה שאתה עושה באותו הרגע. וזה משמח".

זאב, האב, לא מפסיק להתבדח. כדרך התמודדות, וגם כדרך חיים. אבל אפילו הוא מודה בפני בתאל שהוא חושש שבחופה הוא יתחיל לבכות. הוא לא אוהב לבכות, ובטח שלא בפומבי. בתאל מרגיעה אותו שלא משנה מה הוא יתכנן, ברגע האמת הרגש ישתלט עליו. "זה רגע מרגש, משמעותי, הכי אמוציונלי. ויש פה כאב, זה כואב שבניה לא איתכם, אבל זו חתונה, וחתונה זה משמח".

ירין: "המצב רגיש כי זה אמור לקרות בעוד חודש וחצי, וזו דילמה. יש חופה, צריך להיות שמח, אבל הפצע טרי. אני באבל, וצריך להתעסק בדברים שתיכננתי לעשות עם בניה, הכנות לחתונה. אני ממשיך מתוך הנחה שזה מה שהוא היה רוצה. הוא היה מפוצץ אותי במכות אם היה יודע שאני מבטל תוכניות".

"חכה חכה", בתאל קוטעת אותו. "אני ארקוד ואשתולל בחתונה שלך. אתה יודע כמה אנשים שאני לא מכירה באו לחתונה שלי כדי לשמוח איתנו? אני חושבת שזה דבר טוב שיש לכם אפשרות לקום מהר ולשמוח ככה, כי הרי הכאב יציף אתכם כל הזמן, לפני ואחרי. והנה יש לכם הזדמנות טובה לברוח מזה קצת. ואת, עדה, יכולה להתאפר, וללכת למספרה, ולהיות הכי יפה. ובניה יהיה שם איתכם בלב וישמח איתכם".

ירין: "אני מחכה שיגיע הרגע הזה שאני ארגיש אותו, שארגיש שאני רואה אותו. ואם אני ארצה לשמוח, אני צריך שתעמדי מהצד ותעשי לי סימן שזה בסדר. שמותר לשמוח".

מעמד של מלך

לפעמים התפקידים מתחלפים, וגם בתאל מקבלת תובנות חדשות. כשבני משפחתו של בניה מספרים שביקשו לראות את גופתו לפני הקבורה, בתאל מרגישה שפיספסה משהו. מודה שהיא קצת מצטערת שסירבה כשהציעו לה לראות את אלירז לפני הקבורה. "אבא שלי נפטר על שולחן הניתוחים וראיתי אותו, וזו התמונה שיש לי בראש כשאני חושבת עליו. ואני רוצה שהמוח שלי יריץ תמונה אחרת כשאני חושבת על אלירז. אני זוכרת אותו חי".

"אל תרגישי שעשית טעות", מרגיע אותה ירין, ואמו אומרת: "יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות, על כל אחד זה פועל אחרת. אני עדיין רואה את בניה עם העיניים המחייכות והצוחקות. המראה שלו בארון לא קילקל לי את הזיכרון ממנו, אולי כי הגעתי לזה עם הבנה שהוא לא ייראה זורח כמו בחייו. אבל היה לי חשוב לראות שהוא בסדר שם. אולי זה פסיכי, אבל זה מה שרציתי לראות. שדאגו לו.

"את עוברת באולם כזה, עם משמר כבוד של הצנחנים, הכל מאוד מכובד ומחבק, ואז נכנסת לחדר נוסף, והילד שוכב שם בארון כשהוא במרכז החדר, ומסביב יש זרים. זה כמו מעמד של מלך באותו רגע. וזה הוסיף לכבוד, לגאווה".

זאב מתאר את התמונה שראה שם. "ילד יפה, עם זיפים, חצי חיוך, ועיניים שהיו קצת פקוחות, כי ככה הוא אפילו היה ישן". רצה לראות אותו כדי לסגור את המעגל. "גם ההרמה של הארון על הכתפיים גרמה לי להבין שזה הסוף. בגלל שבניה היה כזה קל, נמוך, תמיד בחרו בו להיות על האלונקה, כדי שיסחבו אותו. בסוף הרימו אותו על הכתפיים, למרות שהוא היה בארון".

יום אחרי שקמו מהשבעה, אחרי שעלו לקברו של בניה, הלכו בני משפחת רובל להלוויה של סמ"ר גל בסון מחולון, שנהרג אחרי בניה. "הם הכירו כשהיו יחד בהכנה לכושר קרבי", מספר ירין, "וגל רצה לצאת להלוויה של בניה אבל לא הצליח. עכשיו הוא קבור לידו".

במהלך השבוע הלכו לנחם משפחות נוספות, שאיבדו את בניהן בקרב. למרות שהם עדיין כואבים, למרות שהם עדיין לומדים איך להתחזק בעצמם.

האחים מתגאים בהודעה שבניה שלח לחבריו, במסגרת שיחה על המצב הביטחוני, שבה כתב שהוא מוכן לאבד צלם אנוש אם המטרה היא להגן על המשפחה החברים והעם שלו. מספרים שכשהיה בתיכון, וחבריו ללימודים איבדו חבר, בניה היה להם כתף תומכת.

"יש בזה משהו עצוב מאוד, אבל אני מדבר עכשיו בגאווה על זה שאחי נהרג", אומר ליאל. "יש לי חבר, שאחיו נהרג בתאונת דרכים, והוא אמר לי שהוא קצת מקנא בי שאחי נהרג כגיבור עם מטרה, ולא סתם".

"צריך לדעת איך למות", בתאל מעלה חיוך על שפתיה. "ובניה הוא גיבור, שנהרג בשביל המדינה".

עדה מרימה מבטה. "את רואה, אני אומרת אותו דבר. צריך מזל במוות. אמר לי רב שהיו צדיקים שמתו בשיבה טובה, וכאילו הצטערו שלא מתו על קידוש השם. וזה טוב להיאחז בזה, שהוא מת גיבור. אין לנו ספק שזה מה שבניה האמין בו. הוא לא רצה למות, אבל המוטו שלו היה שהוא מוכן לתת את חייו לעם ולמדינה".

בזמן השבעה, כשבתאל היתה כאן, היו בחולון כמה אזעקות. "לא היה בא לי ללכת למקלט", אומר ליאל. "אחי מסר את נפשו, ואני אתחבא פה מהטילים? זו תחושה כזאת שמנקרת כל הזמן. כמה ימים אחרי שהוא נהרג, כל החבר'ה שלי מהמילואים קיבלו צו 8. אני לא קיבלתי. עוד התלבטתי אם לעשות את זה, ללכת להמשיך את הדרך שלו, אבל הספיק לי מבט מאמא שלי כדי להבין שאני נשאר".

"כל אחד הרי רוצה לעשות משהו, לעזור", אומרת בתאל. "לו יכולתי, הייתי לוקחת את הווסט ונלחמת שם איתם. אבל אני לא יכולה, אז אני מרגישה צורך ללכת ולחזק אתכם, את אלו שאיבדו עכשיו את האח שלהם, את הבן שלהם. הגעתי לפה וכל הדרך הייתי עצובה, אבל רגע לפני שנכנסתי אספתי את עצמי, כי באתי לחזק. וככה נקשרתי אליכם, זה נהיה כמו קשר דם. כי אין ברירה אחרת, צריך להמשיך לחיות. בשביל זה הם נהרגו, כדי שנמשיך לחיות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully