המשפחה הלוחמת

רוני, אשתו של רס"ן רועי קולר, קצין ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, אומרת שתוקפות אותה מדי פעם מחשבות קשות. בעיקר בלילה, כשהיא לבדה, בזמן שהבית שקט והילדים ישנים. "אני חושבת מה יהיה אם רועי ייהרג ברצועה. איפה נקבור אותו? גם על ההלוויה שלו, ומי ידבר בה, ומה יהיה איתנו במקרה כזה ואיך ייראו החיים שלנו. אני משתדלת להסיט את המחשבות האלו כשהן עולות ולא לתת להן להשתלט עלי. יש לי הצלחות יפות בעניין. אבל יש גם פחדים, זה קיים בתוכי, ואני לא יכולה להסתיר את זה".

חדווה, שנשואה לסא"ל דורון קולר, אחיו הבכור של רועי וכיום ראש מערך הביצורים של צה"ל, שנמצא גם הוא ברצועה, עוצרת אותה. "את רצינית? את באמת חושבת ככה? רוני, את משוגעת".

רוני (34) זונחת לרגע את החיוך הכמעט תמידי שלה ומבקשת להסביר. "אמרתי שאני משתדלת להזיז את המחשבות האלו הצידה ולחשוב על דברים טובים. על זה שרועי והחיילים האחרים עסוקים בדברים חשובים, וברוך השם שאנחנו משדרות להם חוזק אמיתי וגיבוי מלא מהבית, ואם צריך לקרות למישהו משהו, זה יכול להיות גם בכביש, לא רק בצבא. אני גם יודעת שאני ונשים אחרות ואימהות לילדים שבתוך עזה חזקות ואיתנות, ואין דבר שיקרה לאדם שאי אפשר להתמודד איתו".

ארבע נשים, שלא ראו כבר ימים ארוכים את הבעלים והילדים. רוני וחדווה ושרה קולר, אמם של דורון ורועי, וגם בתה רונית, שנשואה לסא"ל דרור חוג'יבקוב, שנמצא גם הוא בלחימה. אנחנו יושבים בבית של שרה במושב הדתי נחלים שליד פתח תקווה, והן משתדלות לא לתת למתח להשתלט עליהן.

שרה (66) מביאה תמרים ועוגיות ביתיות טעימות. באוויר תחושה של מועקה, זה יום קשה. חיילי גולני, שנהרגו יום קודם לכן ברצועה, מובאים למנוחות. רונית שואלת אם יש לנו עדכונים מהשטח, אם שמענו על תקריות נוספות.

חמישה ילדים יש לשרה ולבעלה יאיר. סא"ל דורון (43), רונית (41), רס"ן תומר (36), המשרת במילואים כרופא בפיקוד העורף, רס"ן רועי (33), ורותם (29) שנמצאת בשליחות בגרמניה. שרה חוותה כבר לא מעט מבצעים ומלחמות וקרבות קשים, שבהם השתתפו בניה, וגם בעלה של בתה רונית. "אני כל הזמן צמודה לרדיו", היא אומרת. "לפני כמה ימים, דורון הגיע לכאן לכמה רגעים. הוא היה מאובק כולו מהשטח. הסתכלתי עליו בעיניים אוהבות וביקשתי ממנו שילך להתקלח. שיעניק לעצמו כמה רגעים טובים בבית. לא היה לו זמן. זה היה המון בשבילי שזכיתי לראות אותו באמצע הלחימה, ולו לכמה רגעים.

"במלחמות או במבצעים כאלה מפתחים התנהגויות שונות. אני למשל משתדלת להיות מאוד עסוקה כל היום והולכת לישון מאוחר, קרוב ל?1 בלילה, שיהיה לי קל יותר להירדם. אנחנו גם מחזקות זו את זו. יש לי בנות נהדרות וכלות, ואנחנו מדברות על הכל. אנחנו חזקות. גם האמונה עוזרת לנו להיות רגועות". עוד היא מדברת, ונשמעת אזעקה. ארבע נשים הולכות יחדיו ונעמדות בין שני קירות, ליד השירותים. "אין כאן ממ"ד, זה בית ישן", רונית חצי מתנצלת. "לא נורא, בעזה מסוכן יותר".

שמונה ילדים יש לרונית ולדרור, בני שנתיים עד 16. הם גרים ביישוב עלי שבשומרון, הכירו לפני 18 שנה, כשהוא כבר היה קצין בגולני. "הוא בא לשמוע שיעור בישיבה, שבו הייתי גם אני עם דורון, אחי. הוא מצא חן בעיניי, וביקשתי מדורון שיכיר לי אותו. ידעתי שאני נכנסת לקשר עם איש צבא, קצין בגולני. ידעתי שיש לזה משמעות. היינו נפגשים בערך פעם בשבועיים, ואחרי שנה וחצי התחתנו.

"לא תמיד היה קל לגדל את הילדים לבד, אבל תמיד הרגשתי שדרור לא משחק, אלא באמת תורם למדינה, ואין חשוב מזה. הוא היה מפקד בגדוד 51 של גולני והגיע לתפקיד סגן מפקד החטיבה הצפונית בעזה. נלחם בגזרות שונות ובמבצעים שונים. הילדים ואני מאוד גאים בו.

"כיום הוא משמש מפקד בקורס מ"פים בצריפין, ועובד כמו מטורף. הוא מסיים את העבודה שם אחר הצהריים, וכל ערב הוא יורד לדרום עם אחד המח"טים כדי להיות שם ולעשות את מה שהוא צריך. אני לא שואלת אותו איפה הוא בדיוק ואם הוא נכנס פנימה. אני לא בטוחה שהוא נכנס, אבל הוא מרגיש שהוא צריך להיות שם, בלחימה, עם החיילים, גם אם זה אומר להיות בתעסוקות השוטפות מהצד שלנו.

"ביום חמישי שעבר הוא ירד לדרום אחרי שסיים עוד יום בקורס. הוא סימס לי שהוא בדרך לשם. אמרתי לו: 'תיהנה'. זה הספיק לו. הוא כתב לי 'תודה, אשאר שם גם בסוף השבוע'.

"בכל הימים האלו אני מסתובבת עם גוש גדול בבטן. לא בגלל שבעלי שם. בגלל שנפגעו לנו חיילים, ויש לי צער עמוק על כל חייל שנפגע, גם אם אני לא מכירה אותו. אני לא מרגישה עכשיו פחד, כי יחסית דרור יותר בטוח מבעבר. אבל היו תקופות, כשהוא היה במבצעים בעזה ובלבנון, שגם אני חשבתי על מוות ועשיתי את תוכנית ההלוויה שלו לפרטי פרטים, ומי ידבר בה ובאיזה סדר ואיפה נשב עליו שבעה. התכנון הקפדני הזה דווקא הרגיע אותי תמיד ושיחרר אותי מכל העניין. לא ברחתי מזה. זה היה דווקא המזור שלי בתקופות היותר קשות".

לא בא לך לפעמים שיעזוב כבר את הצבא ויבוא להיות איתך בבית?

"תראה, מתרגלים לזה. הרבה שנים הייתי בבית וגידלתי את הילדים. כיום אני ספרנית בבית הספר ביישוב. כשדרור בבית, הוא כולו מסור לילדים. כשהוא בצבא, שזה כמובן רוב הזמן, הוא שם. אז לו יש את הנטל שלו, ולי יש את הנטל שלי בבית".
רגעים לא פשוטים

רוני מחייכת. סיפור החיים שלה דומה לזה של גיסתה. בת קיבוץ שדה אליהו, שראתה יום אחד את גבר חלומותיה בבית הכנסת של הקיבוץ, והוא צד את עיניה.

"רועי בא לבקר את סבתא שלו בקיבוץ, וראיתי אותו מתפלל כמו צדיק. ביקשתי מחברים שיכירו לי אותו. הוא בכלל לא היה בעניין. אמר לי שזה יהיה מסובך, כי הוא קצין בצבא. אבל ביקשתי שניפגש בכל זאת, והיה חיבור טוב. אחרי שמונה חודשים התחתנו.

"רועי התקדם כקצין ביהל"ם, ולא תמיד היה לי פשוט עם זה שהוא לא בבית. במבצע עופרת יצוקה, למשל, הייתי אחרי לידה, נעם היה בן שלושה שבועות בלבד. היו לי רגעים לא פשוטים, נזקקתי מאוד לרועי בבית, אבל הוא לא היה.

"כיום יש לנו ארבעה ילדים, הקטנה בת שנה ושמונה חודשים והגדול בן 9. בשיגרה אפילו יותר קשה לי מאשר בזמן מלחמה. אני יכולה למצוא את עצמי שואלת אותו, 'למה אתה לא בבית? למה עוד לא הגעת היום?' אבל כשיש מלחמה, אני מגייסת כוחות ומבינה יותר כמה זה נחוץ שהוא יהיה בשטח ויתרום את חלקו.
"אני יודעת שהעבודה שלו מסוכנת. הוא מתעסק עם סילוק פצצות וטיפול בחומר נפץ, ועכשיו הוא בטח מטפל במנהרות התופת. הוא נמצא ליד הרצועה, וכשצריך, נכנס פנימה. כשיוצא לנו לדבר, אני אומרת לו 'אל תגיד לי אם אתה נכנס, ומתי, ומה אתה עושה שם'. למה אני צריכה את הדאגות האלה? יש לי חברה שיודעת שהבעל שלה בפנים. ראיתי את המתח האיום על הפנים שלה, זה הספיק לי.

"ביום הזיכרון היתה לנו פעם אחת שיחה על הסכנות בעבודה שלו. היינו בדרך לבית עלמין, לאזכרה של חבר מהיחידה של רועי שנהרג. שאלתי אותו אם הוא חושב שאם הוא חלילה ימות, אני אתחתן שוב. הוא אמר שכן.

"האמת היא שאני בעיקר דואגת לזה שהוא עובד שם כמו מטורף, לא ישן ולא אוכל. דיברנו לפני כמה ימים, ושאלתי אותו: 'רועי, מה אכלת כל היום?' הוא ענה לי: 'אני ניזון מערכים'. אמרתי לו: 'ערכים תזונתיים? אתה משוגע, תתחיל לאכול'. מזל שיום אחד הוא פגש שם, בשטח, את אח שלו דורון, והוא הביא לו עוגיות.

"הייתי רוצה שהוא יהיה בבית ויחזור אלינו, אבל צריך לעשות הכל כדי לחסל את הר?שעה הזאת, את חמאס, גם אם זה אומר שיהיה צורך להישאר בעזה עוד כמה ימים או שבועות".

חדווה (40), אשתו של דורון, מעדיפה להתרכז באמונה. "אלוהים מנהל את העולם, הוא הקובע. זה מאוד מקל על אנשים מאמינים. זה חס וחלילה לא יפחית מעוצמת הכאב והצער אם יקרה משהו, אבל זה תמיד עוזר לי להתמודד עם מצבים כאלו. לשחרר את הלחץ". לה ולדורון יש שבעה ילדים, בני שנתיים וחצי עד 14 וחצי, והם גרים במושב מאור שליד באקה אל?גרבייה. דורון משמש גם רב היישוב.

"הוא עבר הרבה מאוד תפקידים בצבא. התגייס להנדסה קרבית, ואחרי שעשה קורס קצינים, עבר ליהל"ם. הוא הספיק לצאת ללימודים (הנדסת אלקטרוניקה ורבנות באוניברסיטת אריאל; ע"נ), וחזר לתפקידים שונים. כיום הוא ראש ענף ביצורים. יש לו ידע רב בעניין המנהרות, והוא אמר לי שנכנסנו לפוצץ אותן ממש בדקה ה?90.

"מדהים איזה שינוי אני עוברת כשיש מבצע כזה או אחר. ביום?יום אני חייבת לדעת הכל - איפה הוא נמצא, עם מי הוא נפגש. אבל כשמתחילה מלחמה אני משחררת הכל. זה לא זמן לשאלות. זה זמן לגלות עוצמה וסבלנות וקור רוח. זה משדר המון כוח למי שעושה את העבודה שם".

אחד הילדים מצלצל. "הם רוצים שאבוא כבר הביתה ואכין להם ארוחת צהריים. בבית, השיגרה חייבת להמשיך, עד כמה שאפשר. אולי זה גם עוזר שכל היום עסוקים עם הילדים".

שרה תימור ויאיר קולר הכירו לפני 48 שנים כשהיו בנח"ל. הוריה של שרה היו ממקימי נחלים. היא נולדה בירושלים, אביה אברהם פיקד על אזור נווה יעקב ועטרות במלחמת השחרור. שרה היתה בגרעין הנח"ל בקיבוץ מעלה גלבוע, ושם פגשה את יאיר משדה אליהו, שהיה מפקד בנח"ל. הם נישאו אחרי כשנתיים, במהלך מלחמת ההתשה.

"אתה מבין, מדברים עכשיו על חתונות שמתבטלות בגלל טילים. בתקופה ההיא, מי חשב לבטל חתונה? היתה חתונה יפה על הדשא בקיבוץ, אבל אחרי החופה היתה לחימה באזור, והודיעו לנו להתפזר מייד. כל האורחים הועלו על אוטובוסים והוברחו מהמקום. ישבתי על הדשא עם שמלת הכלה שלי. אמרו לי, 'שרה, את לא יכולה להיכנס לתוך המקלט עם השמלה'. החלפתי בגדים וירדתי למקלט. זאת היתה החתונה שלנו".

רונית: "קיבלנו בבית חינוך לאהבת הארץ, לנתינה אמיתית מכל הלב. היה די צפוי שהאחים שלי יתגייסו ליחידות קרביות ויעשו את השירות הכי טוב שאפשר".

דורון, רועי, וגם דרור, בעלה של רונית, הלכו למכינה הקדם צבאית בעלי, ומשם המשיכו לקריירה הצבאית שלהם. תומר בחר להיות עתודאי, למד רפואה בהדסה, עשה את ההתמחות שלו בכירורגיית חזה ולב בהדסה, ובמקביל יצא לתקופות של שירות צבאי, שם הגיע לדרגת רב סרן ושימש רופא גדודי וחטיבתי.
כיום, שרה היא מורה ורכזת פדגוגית בבית הספר היסודי בנחלים.

יאיר עובד במפעל לתוצרת חקלאית בשדרות. "הוא יוצא מדי יום לשדרות ומרגיש היטב את הטילים. אחד נחת ממש בתוך המפעל, ועשה נזק גם למשרד שלו. לפעמים הוא מתקשר משם, משמיע לי את הבומים ומספר שהכל רועד מסביב".

הרבה לפני שהמבצע התחיל, הם קבעו חופשה משפחתית בתל חי, בסוף אוגוסט, עם כל הילדים והנכדים. "יש לנו 26 נכדים", אומרת שרה, "ואני רוצה מאוד שנצא יחד לחופש אמיתי ונצחק ונהנה יחד, ונדבר רק על דברים שמחים".