למרות ההצהרות התקיפות שנשמעו אתמול בישראל, הכדור עדיין נמצא אצל חמאס: אם יחדול את הירי בזמן הקרוב, תהיה בעזה הפסקת אש; אם ימשיך - תחריף ישראל את פעולותיה ושני הצדדים עלולים להיקלע לסחרור שאינם רוצים בו.
אמש קשה היה להעריך מה יבחר חמאס. באמ"ן המשיכו לדבוק בעמדה כי הוא מעוניין ברגיעה, על רקע המכות הקשות שספג במהלך המבצע. את העובדה שנמנע מלעשות כן אתמול מסבירים בישראל בשני מניעים עיקריים: הראשון, העובדה שהסכם הפסקת האש גובש מבלי שהתייעצו איתם; מצרים דיברה עם ישראל, דיברה עם אבו מאזן ודיברה עם האמריקנים, אבל לא באמת דיברה עם חמאס. הצדדים אמנם ניהלו מגעים, אבל ההסכם הונח לפתחו של חמאס כעובדה מוגמרת. להשפלה הזאת הצטרף העניין השני: חמאס נכנס לסבב הלחימה הנוכחי מתוך מצוקה רחבה, שבעיקרה היתה כלכלית?אזרחית. כלכלית - בעובדה שהרשות הפלשתינית לא העבירה את הכספים לתשלום המשכורות ל?42 אלף עובדי הציבור ברצועה, ואזרחית - הסגירה של מעבר רפיח, שמנעה בחודשים האחרונים כניסה ויציאה של אזרחים וסחורות לעזה (ובצידה גם הברחה של אמצעי לחימה). ההסכם שניסחה מצרים לא נתן מענה אמיתי לרצונות חמאס בשני התחומים האלה; הוא לא הזכיר במילה את עניין המשכורות, וסוגיית המעברים נוסחה בו רק באופן כללי ובלתי מחייב.
בהיעדר פתרון ממשי למצוקותיו המשיך חמאס להילחם. בישראל הופתעו, פחות מהמשך הירי ויותר מעוצמתו. בשעות הראשונות שאחרי הזמן שננקב בהסכם להפסקת אש עוד האמינו בישראל שמדובר ב"מרחק הבלימה" המוכר - הזמן שלוקח עד שההוראה "חדל" מגיעה לאחרונת חוליות השיגור - ורק לאחר שהירי גבר והתרחב, נפל כאן האסימון שחמאס בעצם לא מעוניין כרגע בשקט. בעקבות זאת ניתנה ההוראה לחיל האוויר לשוב לתקוף מטרות ברצועה, ולחטיבות החי"ר והשריון שפרוסות בשטחי כינוס לשמר מוכנות גבוהה לאפשרות של פעולה קרקעית.
בדיעבד, היה להפוגה החד?צדדית של ישראל יתרון אחד מובהק: בעיני העולם (המערבי וגם הערבי), ישראל לקחה סיכון ונתנה סיכוי אמיתי להפסקת האש, וחמאס הוא שבחר להמשיך להילחם. המהלך הזה זיכה את ישראל בקרדיט מחודש, לרבות הרחבה מושכלת של הפעולה. אמש ניטש ויכוח בדבר נחיצותה של הסלמה יזומה כזאת; לוויכוח הזה פן פוליטי (היריבות הגוברת בין נתניהו לליברמן ופיטוריו של דני דנון), אבל גם פן ביטחוני מובהק: בקרב המומחים חלוקות הדעות אם כניסה למבצע קרקעי כעת תלחץ את חמאס להסכים מהר יותר להפסקת אש, או שהיא דווקא תדרבן את הארגון להמשיך להילחם ותסכל הגעה להסכם קרוב. לפעילות כזאת יש יתרונות מובהקים, ובראשם האפשרות לגבות מחיר כבד בנכסים אסטרטגיים של חמאס כמו מנהרות ובורות השיגור, אבל גם חיסרון מובנה בסיכון גבוה לחיי אדם.
נדמה שבישראל מעדיפים להשאיר את האופציה הקרקעית ולהסתפק בהעלאת עוצמת התקיפה האווירית, בתקווה שחמאס יבין את המסר ויסכים להפסקת אש בקרוב. במקביל, כמו מאז ראשית המבצע, תישמר ההגנה: סביב הרצועה מחשש ל"הפתעות" נוספות שינסה חמאס לשלוף (דוגמת המנהרות, הצוללנים והטיסנים), במרחבי העורף כדי למנוע עוד הרוגים, וגם בגבולות האחרים, בהנחה שלמספיק גורמים בסוריה, בלבנון ובסיני יש אינטרס לנצל את המצב ולירות לישראל.