וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הנרצחים ומשפחתם: הריאליטי החדש של עם ישראל

חנה וולף

6.7.2014 / 12:00

מתחת לאף שלנו, לא רחוק מפה, הם קמים בבוקר לשגרת יומם: תפילה, לימוד תורה, עבודה, משפחה, תרומה והתנדבות בעולם שבראש סדר הערכים שלו עומדים עם ישראל, ארץ ישראל ואהבת האדם

עריכה: קשת סידי

הרשת החברתית, אתרי האינטרנט, עיתוני השבת והמוספים, בלוגים אישיים, כתבים שבשטח, ותוכניות הרדיו, כולם כבר מלאים בגעגוע, בכאב, בהשתאות, בגל האהבה, בהערצה וההערכה לכל מה שקרה כאן בשלוש השבועות האחרונים. כל אחד מעלה פוסט, והנה גם אני לא מצליחה לעצור את עצמי. הלב דומע אליהם, יפי הבלורית והנפש, כך קרא להם ג'קי לוי בשבוע שעבר, והיד נשלחת אל המקלדת. עוד כתבה ועוד רשימה, והלוואי והעיתונים והרשתות יקרסו מרוב הקולות שקוראים לנו להתבונן בהם שוב, להתעורר לעולם נקי יותר. הלוואי, אני אומרת לעצמי וממשיכה לכתוב.

עברו מספר ימים ורובנו עוד לא מצליחים להירגע. מסביב נדמה כי הארץ בוערת, אבל אני כבר מתגעגעת אל המשהו הזה שקרה כאן בשבועות מאז נחטפו אייל, גיל-עד ונפתלי. מתגעגעת אל הפרצופים, הדמויות, והתמונות שליוו אותנו מאז שחדרו אל ליבנו דרך המסכים, העצרות והכיכרות וגרמו לנו להסתכל עמוק פנימה, אל נבכי הנפש היהודית והישראלית ולשאול מאין באתי ולעולם אני הולך .

עצרת למען החטופים בכיכר רבין, יוני 2014. דרור עינב
העצרות והכיכרות גרמו לנו להסתכל עמוק פנימה. עצרת למען החטופים/דרור עינב

אתמול בבית יד בן צבי, בכנס על הנתינה והנטיעה ביצירות ש"י עגנון, בחרה בלהה בן אליהו לדבר על סיפור המטפחת. ואני חשבתי כל הזמן על המטפחת שכבשה את ליבנו בימים האחרונים. המטפחת של רחל ואיריס ובת גלים, מטפחת של ענווה וצניעות ושכינה. ולא רק המטפחת או הכובע, גם הלבוש הצנוע, הענווה שבמבט, החיוך האצילי והכואב, המנסה לחייך אל עם ישראל למרות הכל.

האם זו הייתה תוכניתו של הקדוש ברוך הוא? האם רק כך יקבל עם ישראל הצצה אל כל מה שיפה ואמיתי וערכי וצומח כאן על פיסת האדמה הברוכה שלנו? האם לא ניתן היה לחשוב על עוד דרך בה יהפכו אנשים כמו משפחות יפרח ושער ופרנקל לדמויות המופת הבאות, לגיבורים החדשים של החברה הישראלית, לכוכבי הריאליטי האמיתי שלנו? האם אי אפשר להבין שכאן ביישובים השקטים האלו, הרחק מעין התקשורת והמצלמות, הרחק מלב השיח הפוליטי והחברתי, כאן הריאליטי האמיתי של עם ישראל? כאן מגדלים ילדים על שיחות של אחדות עם ישראל, על ואהבת לרעך כמוך, וברכה ותודה ועוד פעם תודה ושוב תודה לצה"ל וכוחות הביטחון.

האם הבין העם היושב בציון שבזמן שהוא מנסה לפתור את בעיית האלימות בבתי הספר, את התכנים הזולים והרדודים שצורך נוער הפייסבוק, את מניעת האונס הבא, את קניית הסמים בפיצוציות, את האלימות המילולית והמינית בחדרי השירותים של המועדונים בתל אביב, את הצפייה חסרת הרסן בפורנוגרפיה פוגענית ואלימה, ממש מתחת לאף מגדלים כאן נוער אחר, זן נדיר, זן של נצח?

הלווית הנערים בבית העלמין במודיעין, יוני 2014. דרור עינב
נוער אחר, זן נדיר, זן של נצח. הלוויתם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל/דרור עינב

יש סיכוי שלולא קרה מה שקרה הזן הנדיר הזה לא היה מגיע אל הסלון ואל התודעה הציבורית של החברה הישראלית, כי סלבריטאות, ומצלמות ואור זרקורים ופרסום לא עושים עליו כל רושם, להיפך הוא בדרך כלל בורח מהם כמו מחולה רעה. יש סיכוי שנשים כמו רחל, איריס ובת גלים לא היו מגיעות אל המוני בית ישראל הביתה כי הן דווקא שקטות, אבל השקט שלהן והמבט שלהן חודר אל העורקים יותר מכל פרובוקציה פלסטית אחרת שמופיעה על המרקעים שלנו. הן לא נשות תקשורת אבל הן עמדו במרכז התקשורת באופן הכי חזק שיש. הן לא פוליטיקאיות, ולא מתלהמות, ולא מבקשות להשיג כבוד, לעסוק בוויכוחים, לייצר הצהרות. הן לא מועמדות להיות נגידות בנק ישראל, נשיאות בית משפט עליון ולא מועמדות לנשיאות. אבל עבורנו הן הפכו מיד למנהיגות ולנשיאות, והן לא צריכות הצבעה בכנסת כי כנסת ישראל כבר הכירה בהן ממזמן.

הספר ויועץ התדמית לא עובד אצלן, ולהבדיל גם הקדוש ברוך הוא לא עובד אצלן. מה שבאמת חשוב להן בחיים זה החינוך של הילדים שלהן, להאיר את העולם באהבה ללא גבולות, ולהזכיר את בורא עולם וחסדו הגדול עלינו בכל הזדמנות אפשרית, גם כשהנורא מכל קורה להן. הן חושבות על צה"ל ובמקום לבקר אותו הן מודות לו. בניגוד לארבע האמהות שגרמו לו לברוח , שלוש האמהות מבקשות לחזק את רוחו. הן מתפללות ונושאות עיניים לשמיים, הן מחייכות בשקט כל כך אופייני, אבל כשצריך הן יודעות לדבר בשפה רהוטה, וחזקה. הן מדברות אל עם ישראל כמו שהן מדברות אל התלמידות שלהן. הן מחנכות לא רק את הבנות במדרשה או בתיכון, הן עכשיו מחנכות את כולנו. הן מתנסחות כמו שרק מנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה ושאר רוח שקמים אחת לכמה דורות יודעים לעשות. הן לביאות, אני בטוחה, גם בימים נוראים אלו כשהן חוזרות ומתכנסות אל הבית והמשפחה.

עשרות אלפים השתתפו בעצרת למען החטופים. צילום מסך
מה שבאמת חשוב להן בחיים זה החינוך של הילדים שלהן, להאיר את העולם באהבה ללא גבולות/צילום מסך

כאן מתחת לאף שלנו, במקומות לא מרוחקים, ביישובים שם לא בוכים על מחירי הנדל"ן בתל אביב, הם חיים ממש מתחת לאף של התקשורת העסוקה בלשדר תוכניות זבל ופלצנות שהיא עצמה עסוקה בלייצר. אמרו עליהם כל כך הרבה, ואני עוד אחת ברשימה אינסופית:הם קמים בבוקר לשגרת יומם שכוללת תפילה, לימוד תורה, עבודה, משפחה, תרומה והתנדבות בעולם שבראש סדר הערכים שלו עומד עם ישראל, ארץ ישראל ואהבת האדם. הם לא מתלהמים, לא חותכים בכבישים, לא צועקים על נהגת חסרת ביטחון, הם מדברים בשקט ובכבוד אל כל אדם, גם כשצריך להרים טלפון למשטרה בחמש בבוקר לחפש ילד בדאגה חסרת גבולות!

לא כולנו פגשנו את אייל, גיל-עד, ונפתלי, אבל הכרנו אותם טוב. הם הילדים של כולנו, הם החברים של ילדינו, בישיבות, בצבא , באוניברסיטה ובעבודה. הכיפה שלהם מסמלת יראה לצד אהבה, ענווה לצד גאווה בערכים שבהם הם מאמינים. הם זן נדיר בעולם שרודף אחרי הכוכב הבא, המסטר שף הבא, ואחרי כמה דקות של כבוד ותהילה ללא כיסוי על מסך מתעתע. הם שרים בשולחן שבת זמירות בשניים ושלושה קולות. הם מתרגשים עד דמעות בטקסי יום הזיכרון. הם בונים פירמידות אחד על השני, ומתגלגלים מצחוק לצד אחותם במושב האחורי של הוואן. הם אוחזים בסידור ובגמרא באותה אהבה שהם אוחזים בגיטרה. הם ילדים שצחוק בעיניים מלווה אותם לכל מקום, שתום הנעורים והאמונה באדם מנעו מהם לרגע קל אחד להריח את חית הטרף ביום חמישי בערב לפני 21 יום.

נגעתם בנימי נפשנו, אנשים אהובים ויקרים כל כך ועם ישראל כותב לכם את זה בכל דרך שאפשר, על כל עמוד ובכל ערוץ אפשרי. אנחנו פשוט מאוד אוהבים אתכם באותה אהבה שביקשתם מאיתנו לשאת אפילו כשעמדתם על קברי בניכם הפתוחים, והאל הטוב השומר עליהם עכשיו ישמור גם עלינו, יביט משמיים ויחננו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

4
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully