יש משהו בזה ש"שלושים שקל לשעה" משודרת בערוץ 1 ממש מול "האח הגדול" בערוץ 2. לא צריך אפילו לחפש מתחת לבלטות בשביל זה האפרורי והיומיומי מול הלוקסוס המלאכותי, המציאותי מול הפנטזיה. זה שאחת מתוסרטת והשנייה "ריאליטי", ובאופן הפוך מהאינטואיטיבי זה כבר פשוט מצחיק. כלומר, אם המצחיק ביותר הוא ממילא גם העצוב ביותר. וצריך את האחד בשביל לסבול את השני.
יש סדרות שלא נעים לצפות בהן, זו מטלה. כמו להעביר חוט דנטלי. זה לא מתגמל אותך בזמן אמת, אבל אתה יודע שזה הדבר הנכון לעשות, גם אם זה רק לטווח הארוך. זה המצב עם "שלושים שקל לשעה". היא סדרה מייסרת, העונה הראשונה שלה היתה כזו, והעונה השנייה ממשיכה באותה תמונת מצב נפשי אם חיכינו לעצמאות ולניצחון המתוק של שלוש עובדות הקבלן שנמצאות בתחתית החברה הישראלית, לא קיבלנו את זה. לא אנחנו, לא הן, גם לא אלו שנאבקים על העלאת שכר המינימום כדי שלא יצטרכו לבחור בין תרופות ללחם.
אירנה (סופיה אוסטריצקי), אוסנת (רותי בורנשטיין) ואמאל, (סמירה סאראיה) הן הכוכבות הלא כוכבניות שממשיכות מהעונה הקודמת בניסיון להתפרנס בכבוד. אותם שלושים שקל לשעה, שלושים השקלים האמיתיים שממש בימים אלו מנסים לקבוע כרף התחתון לשכר השעתי, הם מה שמאגד את שלוש הנשים האלו. גם בעונה הנוכחית אין שום דאוס אקס מאכינה שמסדר להן את החיים הן לא מתגלות על ידי צייד כישרונות, לא זוכות בלוטו, לא נאספות אל בית האח הגדול על ידי מלהק שאפתני. גם עכשיו הן שוחקות את הידיים עד דק בשטיפת רצפות וכלים של אחרים, לא זוכות ליותר מהנהון שמכיר בקיומן במקרה הטוב, והתעלמות כאילו היו בעצמן כלי, במקרה הרע.
"שלושים שקל לשעה" היא טלוויזיה נון-אסקפיסטית, היא ההיפך מגילטי פלז'ר. דוד אופק, יוסי מדמוני וחיים שריר לא מעוניינים לצרף לה את כפית הסוכר שממתיקה את התרופה, אלא אם כן מדובר בהכרה הדקיקה אבל הקיימת בסדרה ככל שתדעו יותר, תאזרו יותר אומץ, תצליחו לשנות משהו. זה לא נאיבי, אם יש משהו שאין ב"שלושים שקל לשעה" זו נאיביות; הבהירות בה תאוות הכוח שוטפת את אירנה למשל, אותה טבעת "שר הטבעות" מקוללת שהיא חרב פיפיות, היא כזו שלא משאירה מקום לנאיביות. כוח הוא הדבר שאתה רוצה לצידך ולא מולך. אבל ממש כמו כסף, עד שתלמד מה הערך שלו ומה עושים איתו, אתה עתיד לבזבז אותו בפראות.
"שלושים שקל לשעה" היא סדרה טובה. כלומר לא רק טובה באיכותה, היא כמובן טובה באיכותה, ולא רק מאינרציה; היא כתובה בדיאלוגים כמעט אגביים, תמיד ממוקמת ליד הדרמה ולא בטבורה, הבימוי שלה צנוע ומרומז והצילום מאחיד את המציאות לגוונים של אפרפר וצר ומחניק. היא סדרה טובה במובן המוסרי, כזו שלוקחת לעצמה את התפקיד הלא משתלם בדרך כלל, להיות שעון מעורר חברתי.
זה לא המקום של מבקרי טלוויזיה להמליץ להדליק או לכבות את הטלוויזיה, אבל במקרה של "שלושים שקל לשעה" מגיעה חריגה על בסיס טובת הכלל. תקליטו, אם אתם מוכרחים לצפות בשידור חי בחבורת אנשים צועקים מנסים לזכות בתחרות פופולריות, צפו אונליין או תעשו מה שזה לא יהיה שאתם צריכים. היזכרו שעוד לפני שהאמריקאים הצליחו לחשוב על בחירת נשיא שחור, הגיעו הטלוויזיה והקולנוע והראו להם שאפשר, ושיהיה בסדר, יותר מאשר בסדר. יש תפקידים שלמרבית הפליאה רק הטלוויזיה יכולה למלא - "שלושים שקל לשעה" ממלאת תפקיד שכזה, אז צפו בה.
"שלושים שקל לשעה" משודרת בערוץ 1 בימי ד' ב-22:00
מה אתם חשבתם על "שלושים שקל לשעה"? ספרו לנו בפייסבוק