בוטסואנה, 2010. חבורת תיירים מגרמניה עצרה בדרכה למדבר קלהרי. המטיילים הקימו מחנה, ישבו סביב המדורה ובחסות האלכוהול החלו לחשוף סיפורים אישיים. בשלב מסוים התגלגל הדיון לכדורגל, ואז אחד האנשים השקטים בחבורה החליט להוציא לאור את הסוד אותו שמר במשך יותר מ-50 שנה. גרהרד קניג שמו. ב-1958 הוא היה שוער קבוצת הנוער של מינכן 1860, אז הקבוצה הגדולה של בוואריה. בשל חיסורים רבים בסגל, הוא הוצב כחלוץ מול נערי קבוצת SC מינכן 1906 ובמהלך המשחק התעמת כמה פעמים עם אחד משחקני היריבה. אחרי עוד התנגשות, השוער/חלוץ רק חיכה לרגע בו השופט יסיט את מבטו. כשהרגע הזה הגיע, קניג סגר חשבון עם הילד בן ה-13 וחבט בלחיו. לילד ההוא קראו פרנץ בקנבאואר. הסטירה לפניו שינתה את פני הכדורגל הגרמני כולו.
עוד בפרויקט האפיקומן:
פרנץ אנטון בקנבאואר נולד וגדל בשכונת גיסינג. כסף לא היה מנת חלקם של תושבי שכונת העוני הזו במינכן, וכך גם משפחת בקנבאואר. האב עבד בדואר, המשפחה חיה מהיד אל הפה, ופרנץ ואחיו לא רצו להרוס את זוג הנעליים היחיד שלהם במשחק כדורגל. אז הם שיחקו יחפים. פרנץ רץ עם הכדור, ניסה לחקות את אלילו, הגיבור הלאומי פריץ ואלטר, וחלם על היום בו ילבש את החולצה של מינכן 1860. למרות ירידת הליגה בשנות ה-50', זו הייתה הקבוצה הבכירה של מינכן. הרבה יותר מפורסמת וחשובה מבאיירן. פרנץ שיחק מגיל 9 ב-SC מינכן 1906 ואמור היה לעשות את הצעד הראשון לעבר החלום ולהצטרף למחלקת הנוער של מינכן 1860. אלא שאז הגיעה הסטירה של קניג.
52 שנה אחרי, באותו ערב סביב המדורה בבוטסואנה, בין התיירים היה גם עיתונאי גרמני. כמו כולם, גם הוא נדהם למשמע סיפורו של קניג הפנסיונר, שכן עד אז אף אחד לא ידע מי בעצם הכה את בקנבאואר. ספ מאייר טען שזה היה המאמן, פרנץ עצמו לא זכר. העיתונאי החליט להפגיש בין קניג לבין בקנבאואר באצטדיון האולימפי במינכן. "לא יצאתי עם הסיפור הזה כשפרנץ התפרסם, כי בזמנו הייתה בבעלותי מסעדה ופחדתי מתגובות נזעמות של אוהדי האריות ומפגיעה בעסקים", הסביר קניג מדוע שתק במשך עשרות שנים לפני שחשף את זהותו. אחר כך עבר לתאר את הרגע המכונן: "מה היה שם? פרנץ עשה לי תרגיל, עבר אותי ואני תיקלתי אותו. שנינו זרקנו מילים, ואז נתתי לו אחת". בקנבאואר חייך והודה: "הייתי אז ילד, די חצוף. כנראה שזה הגיע לי".
לכאורה, מדובר באירוע שולי הקורה חדשות לבקרים במשחקי אימון. עימות קטן, מכה בלחי, התנצלות וממשיכים הלאה. אלא שלאותו "פליק" בפניו של בקנבאואר היו השלכות מרחיקות לכת. פרנץ לא נרגע לאחר אותה תקרית. הוא נפגע עד עמקי נשמתו והחליט לוותר על ההצעה להצטרף למינכן 1860. במקום קבוצת חלומותיו - הקבוצה אותה אהדה המשפחה - הוא בחר לעבור שנה לאחר מכן, ב-1959, ליריבה העירונית באיירן מינכן. מפנה דרמטי.
בתחילת שנות ה-60', לפני הקמת הבונדסליגה ועוד בטרם הפך למקצוען, עבד בקנבאואר בחנות כדי להשלים הכנסה. הבוס שלו היה אחד מפטרוני מינכן 1860 וניסה לשכנע אותו לעזוב את באיירן לטובת היריבה העירונית. היה זה הניסיון היחיד להפוך את היוצרות ולשנות פעם נוספת את ההיסטוריה. בקנבאואר דחה את ההצעה.
"לפי איך שהדברים התפתחו, אני צריך להיות אסיר תודה לקניג על כך ש'חינך' אותי", אמר בקנבאואר בחיוך באותו מפגש עם האיש שגרם לו לחשב מסלול מחדש. האיש שסטר לו אז, יותר מ-50 שנה לאחר מכן, התייצב נרגש כולו וביקש חתימות לנכדים מדר קייזר. "כילד, תמיד הרגשתי שייך למינכן 1860. חמש פעמים הייתי אמור לעבור לקבוצה וזה לא יצא. ארבע אליפויות גרמניה, גביע אירופה, גביע המחזיקות, אליפות העולם עם גרמניה. לא יודע אם כל זה היה קורה לי כשחקן האריות. אלוהים קבע את הדרך לכל אדם, פשוט אצלי הצבע השתנה. נהייתי אדום במקום כחול".
ואיזו דרך זו הייתה עבור בקנבאואר. ב-1965 הוא הפך למקצוען, לשחקן נבחרת ובמהרה לסופרסטאר של הכדורגל הגרמני. הוא גם שכנע את גרד מולר, ספ מאייר, פול ברייטנר, אולי הנס ואחרים להעדיף בעקבותיו את האדום של באיירן על פני הכחול של מינכן 1860. אמנם זו זכתה בתואר הבונדסליגה היחיד שלה באותה תקופה (1966), אך יחד עם החברים דאג פרנץ לשנות את מאזן הכוחות והפך את באיירן לאימפריה. "היינו יחד שמונה-תשעה צעירים", נזכר לימים השוער מאייר. "פרנץ התאים לבאיירן, במינכן 1860 הוא היה נעלם".
ב-10 ביוני 1969 נכתב בכותרת של עיתון "בילד": "פרנץ הוא הקיסר של בוואריה". דר קייזר האלגנטי הפך לפנים של המועדון ולאיש שהביא לכדי שלמות את תפקיד הליברו. באיירן זכתה אז לראשונה בתולדותיה באליפות הבונדסליגה. בקנבאואר, כאמור, הוסיף לעצמו עוד שלוש אליפויות ב-12 עונותיו בקבוצה הבוגרת. היה לו גם גביע מחזיקות אחד, שלוש אליפויות אירופה רצופות באמצע שנות ה-70' וביניהן גם גביע עולמי עם מערב גרמניה ב-1974. רק דבר אחד לא עשה: הוא מעולם לא כבש לרשת קבוצתו האהובה.
אלמלא הסטירה ההיא של קניג לפניו של הפישר בן ה-13, אולי מינכן 1860 הייתה היום ספינת הדגל של הכדורגל הגרמני. אולי היא הייתה היום אלופת אירופה המכהנת. זו שמתהדרת בסגל כוכבים נוצץ המודרך על ידי פפ גווארדיולה. יד הגורל או היד של קניג? זה לא באמת משנה. מינכן 1860 אמנם משחקת באליאנץ ארינה המפואר, אך מדשדשת כבר עשור בבונדסליגה השנייה ולא יכולה להתנער מתחושת הפספוס. מה היה קורה אילו?
