"לא לזוז בלי בוריס", אמר וחתך ראש הממשלה אהוד ברק. זה היה בשעת צהריים מאוחרת ביום שבת, בביתו שבכוכב יאיר. ביד אחת הוא אחז צינור גומי והשקה את הגינה, ביד השנייה החזיק סיגר שמצץ. אבל בוריס עזב כמה דקות לפני כן וכבר לא היה זמין. הלוביסט הלאומי בוריס קרסני עשה זאת תמיד. לפני פגישת התייעצות חשובה הוא הקדים בכמה דקות וסיכם בארבע עיניים את הכל על קופסת סיגרים חדשה שהביא איתו ויין טוב.
אתם יהודים שאוהבים לברבר, ואני אוהב לסדר, נפרד קרסני מהחבורה שהוזעקה תמיד בדחיפות ותמיד בשנייה האחרונה, להתייעצות שכבר סוכמה לפני שנולדה. כמו הארנב הלבן מאליסה בארץ הפלאות, קיפץ קרסני מנקודה לנקודה. במקום לשלוף שעון כיס מהאפוד הוא סובב את פרק היד כמציץ בשעון. אני ממהר, אמר, תמיד אתם מזעיקים אותי ברגע האחרון. תמיד מחכה לו מישהו "חשוב" בסדר הגודל של נשיא ארה"ב או היועץ לביטחון לאומי או מנכ"ל פרוקטר אנד גמבל או גולדמן סאקס לשיחת ועידה מעבר לים ובחזרה.
המשימה של קרסני הייתה להושיב את ברק על כיסא ראש הממשלה. אתם הישראלים קוראים לזה מט סנדלרים, צחק קרסני והתרברב שהוא יכול לעשות זאת באמצעות כמה מהלכים בודדים ומהירים. שחקנים רוסים גדולים כמוני, המשיך, קוראים לזה כמו שזה באמת: מט ילדים.
קרסני סיפר שהוא היה הראשון לזהות את הפוטנציאל, שנים לפני נאום ?שחר של יום חדש?. הייתה לו שיטה שהמציא, והפכה לפרנסת חיים: לבוא בהתחלה כשכולם עוד עם המכנסיים מופשלים והכל עוד מאוחסן בארגזים, ואז להגיח, ?בחינם?, עם הפתרון. ככה, כשאיש עוד לא יודע מה לעשות עם ברק שזכה בראשות מפלגת העבודה אבל לא התרומם בסקרים, קרסני הגיח והשתלט על העניינים. הושיט יד, ואף פעם לא דרש שכר טרחה. ?אני כאן בשביל טובה, בשביל המדינה, והמפלגה. ?אן- פייד אדוויזור?, אמר המפיק הראשי של כל השקה.
כדי להניח את ברק היישר בכיסא ראש הממשלה הרכיב בעבורו קרסני את קבוצת היועצים האמריקאים המובילים בעולם, האול-סטארס של כל הזמנים. לפני שריקת הפתיחה של מערכת הבחירות, כשארתור פינקלשטיין עוד מסתובב עם הגרביים והעיפרון האכול מאחורי אחת האוזניים ומתכנן שבמקום פרס יתנוסס על שלטי החוצות: "ברק יחלק את ירושלים", הוא העלה למגרש את נבחרת החלומות: סטנלי (סטן) גרינברג, רוברט (בוב) שרום וג'ימס קרוויל.
ברק נתקל בשרום לראשונה בארוחת ערב בשנת 97' ברחוב דאונינג 11, אצל שר האוצר של ראש הממשלה החדש טוני בלייר. ברק ידע ששרום הביס את ארתור פינקלשטיין במערכת בחירות סוערת בארצות הברית, ורצה שישחזר את הניצחון גם בישראל, בבחירות מול בנימין נתניהו ב-99'. רק ששרום היה יקר להחריד וקשה מאוד להשיג.
גם את גרינברג רצה ברק בצוות, רק שגם לו היה תעריף מיוחד. בקרוויל חשק ברק משום שהושיב על הכיסא את ביל קלינטון ב-92', אחרי שניהל בשבילו "חדר מלחמה" תקשורתי וחדשני. אבל קרוויל היה היקר והדיווה מכולם. השלישייה הזו לא נטתה לשלב ידיים ולעבוד כצוות. לכו תמצאו מקום בחדר אחד לכל כך הרבה אגו ושכל. ובכלל, למי יש בשבילם מספיק כסף.
קלינטון פחד על הנובל שלו
אבל קרסני מתמחה בפיצוחם של אגוזים כאלה בדיוק. הוא עלה על מטוסים הלוך ושוב כדי להגיע לצדדים השונים של כדור הארץ. את ביל והילארי הכיר קרסני כבר שנים, עוד כשהיו צעירים ומבטיחים. נשיא ארה"ב קלינטון ידע היטב מיהם שלושת הכוכבים שעליהם סגר קרסני כוונת, והוא גם הכי רצה לסלק את ביבי מהכיסא. קלינטון, בעיצומה של הכהונה השנייה, לא חשב שיש עתיד לפרס נובל לשלום עם ראש ממשלה כמו נתניהו, או למורשת.
אז קרסני חיזר וגישש במשך חודשים אחרי שרום. את גרינברג הוא פגש דווקא בתל אביב, כשנחת לחמש שעות. קרסני לא התבלבל וישר ניגש למחיר: תגיד, כמה זה יעלה לי? אבל גרינברג היה אגוז מלך קשה, אז בפעם הבאה הפתיע אותו קרסני בטוסקנה, באמצע חופשה משפחתית. הוא נפש שם עם אשתו, חברת בית הנבחרים וחברתו הטובה של קלינטון רוזה דלארו. גם איתה דיברו, גם אליה שלחו מסרים וזרקו מילה וגם אותה הפעיל קרסני בעזרת מנופים ושתדלנים מבתים לבנים. ביום שמש יפה בפלורנס, ועל דף לבן במסעדה, המשיך קרסני את המשא ומתן הכספי עם גרינברג. אחרי הפסטה הכל ננעל.
עברו עוד כמה חודשים ופגישות, וקרסני כמו בביליארד רוסי שמשוחק על שולחן מיוחד הכניס את כל הכדורים לחור אחד. לברק הוא הגיש שלושה יועצים-אגוזים קלופים לצלחת אחת. מה שסגרתי איתם, סגרתי, אמר. זה לא עניינך וזה לא פתוח למשא ומתן. ולכל היה עד הדורון כהן שלך. אז עכשיו רוץ ותביא לנו את ראשות הממשלה.
היועצים האמריקאים עלו הון תועפות סכומים בלתי נתפשים אז במערכת בחירות ישראלית, שבקושי יש לה תקציב לממן ארתור פינקלשטיין אחד. ופה עוד מדובר בשלושה בבת אחת. ועכשיו צריך עוד כסף, והרבה, כדי להביא את הרחוב הרוסי, בחבילה. במונחים של מליונים, חישב קרסני, ניתן להביא בבת אחת מיליון מצביעים רוסים ימניים להצביע לשמאלנים. איך? רק קרסני ידע ומיד הסתער על המשימה החדשה.
לקרסני יש דרך חיים: תמיד יש יותר מאמת אחת, לפעמים גם יותר משתיים. ביום טוב ובמזג אוויר נאה, גם שלוש הולך. צריך רק לשכתב אותה, לתחזק וכמובן שגם לממן. מיליוני דולרים יובאו לישראל בהעברות בנקאיות לעמותות ולהתארגנויות מוזרות עם שמות שונים ומשונים, שצצו כפטריות אחרי הגשמים. ממדף הספרים בחנויות נלקח הספר "החייל מספר 1? שבו ניסח העיתונאי בן כספית את האמת. אבל עם כל הכבוד לאמת של כספית, לקרסני היו תכניות אחרות. האמת שלו היא "פרספציה מקוצרת" וכל השאר זה "שטויות במיץ עגבניות".
אז הטקסט של העיתונאי תורגם לרוסית ושוכתב בגסות. מה שברק אמר על ירושלים הושמט, ובמקום נכתבו הרבה סיפורים על ברק ש"פורט על פסנתרים וזולל הרבה ספרים". ?בדיוק מה שהרוסים שלנו אוהבים". קרסני ידע שכספית ממילא לא שולט בשפה, אז מי בכלל ישים לב לשינויים, שאותם התקין אהוד ברק על הספר של כספית שכבר הודפס ונמכר בעברית. בכתב ידו המצוייר, בפרקר 51, שיכתב ברק את ההיסטוריה שלו, לקראת ההדפסה של המהדורה של קרסני ברוסית.
רק שבחור צעיר מ"כל העיר" שם על הסיפור הזה את הידיים ומצא את הראיות של עמודי הספר עם כתב היד. העיתונאי החוקר גידי ויץ פירסם את השערורייה בכותרת גדולה ומיד התחוללה מהומה שכובתה חיש מהר. כי כשקרסני מסביר למו?לים של העיתונים הגדולים מהם האינטרסים המדויקים ומיהם העמיתים ומיהם הטורפים המו?לים הגדולים מבינים, ומשתיקים. כי עם כל הכבוד לאמת, יש פה משימה דחופה: להפיל את נתניהו מהכיסא, ולהביא את האתרוג לעשות שלום.
ברייקים שלמים של פרסומות נרכשו ברשתות השידור הרוסיות והספר של "העיתונאי המוביל בישראל" שווק באגרסיביות רבה. לא שצריך לקנות, לא שצריך לתת כרטיס ויזה: זה יחכה לכם על השטיח בפתח הבית, רק תקראו. יש שם חומר חשוב לחיים ולעתיד של הילדים. במיליוני שקלים מומנה חלוקת מיליון עותקים של ספרים משוכתבים ברוסית, למצביעים הימנים שיצביעו בשיטה של קרסני לשמאלנים.
בלי פאה או תחפושת
שלושה עשורים קודם קרסני התחיל את דרכו בישראל כעולה חדש. "אני אתעשר מפוליטיקה", הבטיח תמיד והפך את זה למפעל חיים. ארגז הכלים שלו כלל תמיד קסם אישי והסתודדויות, אבל בעיקר סיגרים, הרבה יין וסודות. את משרדו הראשון פתח קרסני ברחוב חיים לסקוב בתל-אביב, כשכנו של מרקוס קלינגברג. קלינגברג היה אז סגן המנהל המדעי במכון למחקר הביולוגי ומרגל רוסי. קרסני הפך אז פעיל במפלגת העבודה. לאט לאט החברים מהמפלגה הפכו לקליינטים: הבנקים באו ראשונים, אחר כך נערמו הטייקונים, שאז עוד קראו להם "ראשי המשק". תד אריסון, האחים עופר, נוחי דנקנר ודני גם. מאחורי גבו כונה קרסני ק-ג-ב, ולא רק בגלל המבטא. אולי בגלל השיטה ודרכי הפעולה. עם הרבה "שארם" ומעט תמונות בארכיוני העיתונים, הוא טווה את הקשרים. תוך פחות משני עשורים הוא השתלט על הכלכלה של מדינה שלמה ועוד רגע יהיה לו גם ראש ממשלה.
קרסני עם 92 מלקוחותיו, כל החברות הגדולות במשק, היה חבר בכל הצוותים החשאיים ובכל משא ומתן. הוא נהג להתייצב בהתנדבות ובלי דרישות לכל הישיבות. אתם לא חייבים להזמין אותי שוב, תמיד נפרד, אני לא צריך את זה, אתם יודעים. אבל אם אתם רוצים עצות טובות, תרימו צלצול. אני תמיד מתייצב. ובהתנדבות. "ובחינם".
אבל ההתנדבות הזו שווה זהב. גם ה"חינם". כשבעיתונים כותבים שאתה הכי מקורב, שראש הממשלה מרים אליך טלפון ושאתה שותה אצלו ויסקי או מעשן סיגר כולם יודעים ממי לבקש עזרה ולמי הטייקונים צריכים לשלם שכר טרחה. הם כולם יודעים היכן מרוחה החמאה, ומי יכול לגשת למי שמקבל את ההחלטה כדי שתהיה "נכונה". הון-שלטון-עיתון ועכשיו גם מועדון.
באותם צהריים מאוחרים בכוכב יאיר נערך ברק לפגישה ההיסטורית עם הסורים. זו הייתה הפעם הראשונה שראש ממשלה ישראלי יוצא בלי פאה או תחפושת לוועידת שלום עם שר חוץ סורי. קלינטון לחץ להגיע לשפרדסטאון שבווירג'יניה ארה"ב עם ויתורים כבדים. חאפז אל-אסאד רצה לחזור לדוג בכינרת בלי דרכון.
רק שבסקרים של גרינברג לא הסתדרו כל כך המספרים. וברק רצה שקלינטון יראה את הנתונים, "יקבל תדרוך", וישתכנע להסיר את הלחץ. גרינברג היה אז חבר קרוב של הבית הלבן, אבל ברק לא היה בטוח שהוא יספק את הסחורה וחשש שהוא יתנהג כ"סוכן כפול". אז ברק עדכן שקרסני ייכנס לתמונה. ולנו נתן ברק הנחייה ברורה: לא לתדרך את העיתונאים על הקטנת הציפיות, לפני שקרסני, ולא גרינברג, נותן לנו את ההוראות.
מאז היו לקרסני שנים מצוינות. שירות "החינם" שלו נתן תוצאות מרשימות בדוחות הכספיים. הממשלה לא תמכה בהגדלת התחרותיות אצל הבנקים שאותם קרסני ייצג. גם במלחמה ביוקר המחייה הממשלה לא הוציאה את הידיים מהכיסים. לקליינטים של קרסני זה היה טוב לעסקים. הם לא רוצים תחרות. ולמה להוריד את המחירים כשאפשר להרוויח מהציבור כשזה ביוקר? זה גם היה זמן טוב לא להחמיר עם דמי הזיכיון של האחים עופר בים המלח, שדופק קופה יפה ועוזר להנפקה הקרובה. או עם המונופול של חברת מלט אחת שבונה מדינה שלמה, כי גם בעניין הזה של מפעל "נשר", לקרסני הייתה מילה אחרונה. וגם בגז של יצחק תשובה, שהוא חבר-חבר.
ברק סיים את תפקיד ראש הממשלה אבל קרסני המשיך להגיע גם לפרימיירה של ההצגה הבאה, תמיד עם מטפחת משי יקרה וצבעונית שמציצה מהכיס של החליפה הגזורה. באותה שיטה, כ?אן פייד אדוויזור? הוא הפך לחבר טוב של בנימין נתניהו במשך השנים. גם לאריאל שרון היה יותר מרע. תמיד אהב כשאהוד אולמרט שנורר איזה סיגר, ועכשיו הוא מחליף קוהיבה סיגלו 4, 1,000 דולר הקופסא, עם איווט ליברמן הדור הבא שחולם להיות ראש הממשלה.
לאיש העסקים המנוח בני גאון, תמיד היה בשלוף פתגם יפה בלדינו, מהאוסף של אבא שלו המשורר משה-דוד. אחד כזה שמעתי ממנו שוב ושוב במשך שנים, בהקשרים שונים: "אימפריסטאדו דיב'י סיר פאגאאדו": אנשים רציניים צריכים לדעת שהם חייבים לשלם את אשר הם לווים. ככה זה גם כשפוליטיקאים יוצאים עם קרסני למסע ארוך ללשכת ראש הממשלה. בדרך מגלים ש?אן-פייד אדוויזור? זו הלוואה שעולה לציבור הישראלי יקר נורא.
טקסט זה מבוסס על הפרק ה-14 מתוך הספר האינטרנטי ?פניית פרסה? של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב.