תרגיל בדמיון מודרך: אנשי הטלוויזיה החינוכית באים לבשר לכם חגיגית ש"סדרת האנימציה האהובה, 'המומינים', חוזרת בעונה חדשה". מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש?
1. סדרת האנימציה האהובה, "המומינים", זו ששודרה כאן בניינטיז ודובבה על ידי דן תורן ושבאשמתה עד היום כשאומרים לי "שלום וברכה" קול קטן בראש שלי ממשיך עם "ניפרד בשמחה מ-מווווווווווווהומין!", חוזרת בעונה חדשה. הולי קראפ מהר לקרוא לכל החברים שלי מהתיכון ולעשות ערב צפייה היסטורי.
2. סדרה אחרת לגמרי, של חברה אחרת לגמרי ובטכניקת אנימציה אחרת לגמרי ממדינה אחרת לגמרי ובסגנון אחר לגמרי עם מדבבים אחרים לגמרי ואורך פרקים אחר לגמרי, מתחילה בעונה ראשונה שלא היה לפניה כלום.
3. מה אנשי הטלוויזיה החינוכית עושים בבית שלי.
ובכן התשובה הנכונה, מה אתם יודעים, היא מספר 2. שום עונה חדשה לשום סדרת אנימציה אהובה, שקר וכזב. לנגד עיני הנדהמות והמזועזעות עלתה לשידור בשעה המיועדת סדרה אחרת לגמרי, באנימציית סטופ-מושן סובייטית מפלסטלינה ולבד כמו לפני 50 שנה, אשר מבוססת גם היא על סדרת ספרי החיות המוזרות. מבוססת, כן? גם היא, כן? אבל לא אותה סדרה.
עכשיו, אין לי בעיה שאנשים ממשיכים לעשות אדפטציות טלוויזיוניות שונות לספרי המומינים, אפילו אם זה בטכניקת סטופ-מושן אמנות הבחילה החזותית. יש מספיק מומינים לכולם בעולם הזה ואם מישהו רוצה להמחיז אותם בגושי חוטים רוטטים זאת זכותו המלאה. אבל לקרוא לזה "סדרת האנימציה האהובה חוזרת בעונה חדשה", כשברור לכולנו שב"סדרת האנימציה האהובה" הכוונה לסדרת האנימה שעליה גדלנו ("הנה באים כן הם באים") וגם להם ברור שזה ברור לנו ובכן, זו רמאות לשמה.
הטלוויזיה החינוכית מבססת את עיקר מעמדה כיום על נוסטלגיה: יה, הנה קישקשתא; יו, זוכרים את פיסטוק? הי, משדרים את נילס הולגרסון ו"הלב"; יה, זוכרים איך פעם היה כאן רק ערוץ אחד וכולנו היינו ממש מאושרים וכולי. אז מתוקף תפקידה כשומרת הארכיון של ילדותינו, החינוכית לא יכולה פשוט לחרמן אותנו ככה עם בשורה על "עונה חדשה לסדרת המומינים", ואז להעיף עלינו בחוסר מודעות את הדבר הזה.
עכשיו, הדבר הזה. אוקיי, כשענני האכזבה סרו מעל עיני וצפיתי קצת ב"המומינים סדרה אחרת לגמרי" (כפי שהיה צריך לקרוא לה) לא התאבדתי על המקום. נוסטלגיה אסייד, מדובר ביצירה יפה ואיכותית לדור שלא ידע את המיולין. מדובר בגרסה קצרצרה (10 דקות לפרק) ואמנותית לסיפורי המומינים, עם אפלולית רכה ברקע ומוזיקה מיושנת של חלילי צד וכינורות, כשחצי מהזמן הקריין (יהויכין פרידלנדר) מדווח לבדו על העלילה כמו סיפור לפני השינה. מאוד מוגבל עלילתית ולא סוטה מהגרסה הכתובה במילימטר, אבל נעים. זה בהחלט היה יכול למלא יופי חללי שידור בהופ! קטנטנים. יש משהו מאוד אינפנטילי, איטי ופיוטי בסטופ-מושן מהסוג הזה, קצת כמו "קרוסלת הקסמים" ו"רודולף אייל הצפון", שמתאים מאוד להשכבת פעוטות לישון.
אבל אני לא פאקינג פעוטות. גם לא מרצה בבצלאל שמחפש רפרנסים לאנימציה עכשווית. אני רוצה פרקים חדשים של המומינים, עם סיפורים חדשים. את "מגבעת המכשף" ראיתי כבר, בלה בלה בלה יוצא להם מיץ מהכובע כמה קסום, נקסט. יש עוד הרבה סיפורים יפים בסדרה של טובה ינסון (הח"מ היא גרופית אדוקה של הסדרה), ולא צריך לשלוף אותה מהקבר בשביל עוד עלילות, יש מספיק, וגם אם לא לא נורא, גם ככה סדרת האנימה מהניינטיז המציאה בעצמה חצי מהפרקים שם והוסיפה דמויות בכיף שלה. באמת קיוויתי ש"העונה החדשה" שהבטיחו לי תיקח את החבורה האהובה כן, כמו שזכרנו אותה באדפטציה הטלוויזיונית להרפתקאות חדשות. לא חדשות ברמת "האינטרנט מגיע לעמק המומינים" אבל עדיין, חדשות. כמו ב"עונה חדשה". שהבטיחו לנו. ולא קיימו. נקעה רגלינו. שלום וברכה. ניפרד בשמחה. ולא להתראות.
מחכים לראות את סנופקין באנימציית סטופ-מושן? דברו על זה בפייסבוק