אליס מונרו, הזוכה הטרייה בפרס נובל לספרות לשנת 2013 הוגדרה לא פעם כ"סופרת של סופרים". אחת שאיכויותיה הגבוהות צולחות את היריבויות הפנימיות של העולם הספרותי, והקונצנזוס באשר ליצירתה חוצה יבשות, כאשר מיטב הסופרים מדברים עליה בהערצה. את הפרס קיבלה מהוועדה על היותה אמנית הסיפור הקצר בן זמננו, הז'אנר עמו היא מזוהה כל כך. בהחלט, קל מאוד לראות בה את המייצגת המרכזית של ז'אנר הסיפור הקצר, וכאחת האחראיות העיקריות לעיצובו בעשורים האחרונים.
את הקריירה הספרותית שלה החלה לפני שישה עשורים. בשנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר היתה אם צעירה לשני ילדים קטנים החלה אליס מונרו לכתוב בין רסיסי הזמן שנותרו לו בין הטיפול בילדים ועבודות הבית. בסופו של דבר, עברו קרוב לעשרים שנים עד שאספה די חומרים לפרסום קובץ הסיפורים הראשון שלה "Dance of the happy shades" ("ריקוד הצללים המאושרים") שיצא בשנת 1968 וזכה בפרס המושל המרכזי של קנדה לאותה שנה. מאז, הספיקה לפרסם 14 ספרים נוספים, ביניהם רומן אחד. קובץ הסיפורים האחרון שלה, "חיים יקרים", ראה השנה אור בהוצאת מחברות לספרות.
"אנשים קטנים, רגשות גדולים" ציין פטר אנגלנד, חבר וועדת פרס נובל, באשר לעבודותיה של אליס מונרו - ובאמת, גיבוריה של הסופרת הקנדית הם לעולם אנשים פשוטים עם סיפורים קטנים ופשוטים, המחלחלים עמוק לתוך ורידיהם של הקוראים ומותירים אותם משותקים מהעוצמות והטלטלות שנפשם עוברת במהלך הקריאה. ההתרחשויות המבעבעות מתחת לפני השטח בסיפוריה של מונרו היו יכולות להזין לעתים את כתביהם של סופרי מתח ואימה, אך כאשר היא נוגעת בהן, היא עושה זאת באלגנטיות עדינה, כזו אשר מלטפת את הנושאים היותר קשים ביד אוהבת, ומעבירה את הקורא מעל המשוכה הקשה לעיכול כאשר היא מחזיקה בידו ונותנת לו את הכוחות להמשיך הלאה.
מונרו מעולם לא התביישה לשבור את כל המוסכמות הספרותיות. כך פתחה בפני עצמה עולם שלם של אפשרויות, בו יכלה לפתח את סיפוריה לכיוונים שונים ויוצאי דופן, כאלה המצליחים לתפוס את הקורא לא מוכן ולהפתיע אותו, לאו דווקא בעצם העלילות שלהם, כי אם בדרך ההגשה המיוחדת של הסופרת. היא הצליחה, במהלך העשורים שחלפו מאז החלה לכתוב, לבנות שפה וסגנון ייחודיים לה. בשפתה הברורה, שאינה מותירה מקום לפרשנויות מיוחדות, מעבירה הסופרת הקנדית את עולמותיה מלאי התוכן המוגשים לקורא בריאליזם קיצוני וחסר פשרות.
בניגוד לזוכים בפרס נובל בשנים האחרונות, נגיעתה של מונרו לפוליטיקה היתה מינורית. היא מעולם לא היתה ידועה כמהפכנית גדולה, לפחות לא מחוץ לדפי הספרים שלה, אם כי ניתן לראות בקול הנשי החזק שהיא מייצגת כביטוי פוליטי כזה או אחר. אך אין זה אומר כי הספרים שלה מיועדים בעיקרם לנשים, או כי היא עוסקת באובססיביות בהגמוניה הפטריארכלית הגברית. הריאליזם הוא זה המניע את כתיבתה, גם כאשר כתביה אינם ריאליסטיים לחלוטין. כך גם בעיסוק שלה ביחסיהן של הגיבורות שלה עם העולם.
מוקדם יותר השנה, לאחר שזכתה בפרס טריליום היוקרתי, הודיעה אליס מונרו שהיא פורשת מכתיבה. "נחמד לעזוב ברעש גדול", אמרה לאחר הזכייה. כעת היא מקבלת הזדמנות לרעש אף יותר גדול לכבוד פרישתה.