הצצה למוצב המסוכן ביותר של צה"ל

עם נסיגת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון שבלבנון בשנת 2000, הפך הר דב המשמש שלוחת הר החרמון, למבצר. ההר, הנקרא ג'בל רוס בערבית, הוא אזור תצפית מעולה על לבנון ועל המתרחש בה. כאשר באוגוסט 1970 מת מפצעיו סרן דב רודברג, ימים ספורים לאחר שנפצע על ההר בקרב עם מחבלים בעת שניסה לחלץ את חברו, הוחלט לקרוא להר על שמו. יחידות ההנדסה החימוש והבינוי של צה"ל חפרו בהר תעלות לחימה והקימו עמדות ירי עבור הלוחמים, השריונרים והתותחנים המאיישים את המוצב שבהר. אנשי הבינוי של צה"ל ניצלו באופן מרבי את היתרונות של ההר השולט על האזור, והקימו בנוסף מגורים תת-קרקעיים ובונקרים במוצב.

עם השנים הפך הר דב לסמל. ארגון הטרור חיזבאללה טען כי מדובר בשטח לבנוני כבוש, ועל צה"ל להשיבו עם נסיגת הכוחות הישראליים מרצועת הביטחון. כוח האו"ם המוצב בגבול ישראל-לבנון (יוניפי"ל) שבחן את הטענות הגיע למסקנה כי מדובר בשטח סורי שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. צה"ל נאחז בשטח בגלל היתרונות האסטרטגיים והטקטיים של המוצב המגן על הגבול הצפוני של ישראל. בשל החולשה שהפגין צה"ל מיד לאחר הנסיגה, חיזבאללה ניצל זאת ותקף את השיירות שעלו להר, ניסה לחדור אליו והמטיר עליו אש צלפים, מרגמות וטילי נ"ט. הארגון השיעי לא הסתפק בכך והטמין מטעני צד לכוחות הישראליים.

בחודש אוקטובר בשנת 2000 ירה חיזבאללה את יריית הפתיחה של מתקפות מתוכננות ומתוזמנות על ההר שבשליטת ישראל, שזכה לכינוי "ההר המקולל". לוחמי הארגון השיעי חדרו למתחם הר דב וחטפו את החיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומר סועאד. חיזבאללה לא הרפה גם לאחר מכן, ובמתקפות שיזם נהרגו חיילי צה"ל, בהם ח'ליל טהאר, אלעד שניאור, אלעד ליטווק, דניס למינוב, אופיר מישאל, ושרון אלמקייס. "חיזבאללה נהג להניח לנו מטעני חבלה על הציר שעולה להר כאילו הוא זורע חיטה", סיפר לוחם גדוד 51 של חטיבת גולני, שהפעם האחרונה שבה היה במוצב גלדיולה שבהר דב הייתה בשנת 2005. "חיזבאללה 'ניגן על העצבים' עם ירי מרגמות. הוא היה 'מטפטף' אותם על המוצבים. 'אכלנו סרטים' וחשבנו שהוא לא רק תוקף אותנו עם פצצות, אלא הוא 'מנגן'".

מוצב גלדיולה, הנחשב למוצב צה"ל הגדול ביותר אך גם המסוכן ביותר, הפך לשנוא ביותר בקרב לוחמי צה"ל. למרות המרחק הקצר מהיישובים הישראליים – 20 דקות בלבד מקריית שמונה, אספקת המזון והציוד לא תמיד מגיעה בזמן. המשמרות במוצב הן סביב לשעון והמתח המבצעי משפיע על החיילים. "אפטר" ממוצב גלדיולה נחשב לנס.

ג'יפ הסיור של מפקד גדוד 50, סגן-אלוף גלעד עמית, מגיע לפתח מוצב דליה הסמוך, נעצר וקוטע את הזיכרונות מהימים ההם. המג"ד, "מדוגם" בלשון הלוחמים מכף רגל ועד ראש. מדים חדשים מגוהצים, אפוד "משופצר", המשקפת האישית מוכנה לשליפה מהירה ומגן הברך במקומו. המסר ברור – "אני מקצוען". אנחנו לוחצים ידיים ומתמהמהים בכניסה למוצב הדס. בכל זאת, מדובר באחת תצפיות הנוף היפות ביותר המשקיפות ישראל. "מדהים, אה?", הוא שואל ועונה בו זמנית, "עלה לג'יפ, אני מעדיף שהשיירה תהיה בתנועה".

סא"ל עמית מסכים איתי. מאז הנסיגה הפך מוצב גלדיולה לסמל, אייקון צה"לי ולבנוני. זה המוצב בעל רמת החיכוך הגבוהה ביותר עם חיזבאללה. עד שנת 2006 הגזרה הייתה אזור עימות ממשי, עם חילופי אש והיתקלויות בין לוחמי צה"ל לאנשי חיזבאללה. מאז מלחמת לבנון השנייה יש באזור שקט מוחלט, אבל גם מתח רב באוויר. "אם יפרוץ עימות או תהיה מלחמה היא תתחיל מהמקום בעל החיכוך הגדול ביותר, ואנחנו נערכים לכך. אפס מודיעין ובום... לכן אני מדגיש לכל המפקדים והלוחמים - כל סנטימטר כאן, ששייך למדינת ישראל, אדרוך עליו ואפגין נוכחות. אני מעריך שבכל סוג של עימות עם חיזבאללה מוצב גלדיולה יהיה בין הראשונים לחטוף".

החיילים המאיישים את המוצב לא נמצאים בחוץ. הם שומרים על משמעת ומעבירים את הזמן בעמדות או במקומות ממוגנים. ההבנה כי כל שנייה עלול להתרחש מהפך בגזרה, מחלחלת גם בי. "מפקד הפלוגה במוצב גלדיולה פועל כמו מ"פ ברצועת הביטחון שלפני הנסיגה", מסביר סא"ל עמית. "יש לו עצמאות בשטח. הוא צריך לדעת להסתדר לבד מול המון תרחישים. יש לו מוצב חזק אבל הוא אחראי על הקשר עם המוצבים הדס ודליה. תתבונן למעלה תמיד תראה את גלדיולה".

המג"ד יורד מהג'יפ, מסיר משקפי השמש - סימן ל"שבירת דיסטנס", ומסביר כי הוא מנסה לחשוב כמו לוחם חיזבאללה, מהיכן יגיח וכיצד ינסה לתקוף את המוצבים. אבל הוא גם צריך "להיכנס לראש" של לוחמיו. "השקט שיש כאן הוא אתגר עבור המפקדים. גלדיולה, הדס ודליה הם מוצבים שונים בתכלית משאר המוצבים בגזרה. בייחוד גלדיולה במיוחד שנמצא בקצה. הלוחמים בו עוסקים נטו בלחימה. אפשר להביט על הנוף המרהיב ועל הפרחים שמלבלבים במרגלות המוצב, אבל מהר מאוד אתה נזכר במרבצי הבטון וסימני ההתקפות שקדמו למלחמת לבנון השנייה. הם נראים היטב בחזית".

סא"ל עמית, יליד יסוד המעלה, החל את דרכו הצבאית בפלס"ר 500 של חיל השריון יחד עם אל"מ ירון פינקלמן, מפקד החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. את הניסיון המבצעי צבר במארבים בדרום לבנון ובפעילות ביהודה ושומרון. תקרית האש הראשונה שלו כלוחם הייתה ברכס "סילבסטר" ברצועת הביטחון, זמן קצר אחרי שיצאו מבינת ג'בל. במבצע חומת מגן ב-2002 הוא היה מ"פ שהשתתף עם לוחמיו בכיבוש העיר שכם. במהלך התעסוקה המבצעית של בגזרת הר עיבל הונחו ללוחמיו 48 מטעני חבלה. במלחמת לבנון השנייה הוא בלט בלחימה כסמג"ד בחטיבת הנח"ל. בסוף המלחמה יצא ללימודים. בזמן הפיגוע בעין נטפים סמוך לגבול מצרים ב-2011, במהלכו נהרגו אזרחים ולוחמים, הוא היה מג"ד עוטף אילת. לאחר שבמשך שישה שבועות היה בכוננות בגזרתו, הוא יצא לביתו – אז צלצל הטלפון והודיעו לו על הפיגוע שהוא נערך לקראתו במשך חצי שנה. הוא מיהר לגזרה במטוס והספיק להשתתף בחילופי האש עם המחבלים. לאחר מכן הוא מונה למג"ד 50 של חטיבת הנח"ל ובחצי השנה האחרונה הוא נע בין המוצבים גלדיולה, הדס, דליה ונחל שיאון ופועל למניעת חדירות והברחות דרך הגבול הצפוני.

"לא משעמם כאן. אני רואה אותם אוספים מודיעין באופן קבוע לא בשביל לבנות כאן מפעלים. אנחנו יודעים לזהות כוחות בט"ש (ביטחון שוטף – א"ב) של חיזבאללה, כולל כוחות איכותיים שלהם. לכל רועה צאן בגזרה יש תפקיד נוסף - הם אוספים עלינו מודיעין בקביעות, מנסים ללמוד את השגרה", מסביר סא"ל עמית כשהוא עומד על במת בטון רחבה במוצב הדס, סמוך לעמדת קרב המתצפתת על האזור כולו. "אני לא עושה בט"ש - אני מגן על גזרה. התנגדות עדיין קיימת באזור וזה עלול להתפרץ. הדבר היחיד שהשתנה פה זו ההרתעה הישראלית מאז מלחמת לבנון השנייה".

חלפו מאז שבע שנים והרתעה זה מושג חמקמק

"המענה שלי הוא תרגיל קשה מאוד של חטיבת הנח"ל שכלל הכול מהכול".

בשנת 2005 חדר כוח של חיזבאללה לגזרת המוצבים והניף דגל של הארגון בכניסה למוצב גלדיולה. בצה"ל הבהירו שלא מדובר בחדירה למוצב עצמו, אבל המבוכה הייתה גדולה.

מישהו נרדם שם בשמירה?

המג"ד הנמרץ מנסה להסיח את דעתי. "תביט עמוק פנימה לשטח הלבנוני ותוכל לראות את מוצב ורד. היום זה דרום לבנון...". אני מתעקש להבין מה קרה באירוע החדירה למרגלות המוצב, והוא עונה בדרך מתחכמת, כאילו הוא מקבל אחריות על כל מה שאירע בגזרת המוצבים מיום הקמתם: "אנחנו משמרים בין המוצבים הדדיות באש ובתצפיות. המטרה הראשונה שלנו היא לסגור את כל נתיבי ההברחה שהם גם צירי חדירה. כל המוצבים בקשר עין. מולנו אפשר לראות את הכפרים שאבה, שובה, חמאם, סאקי ואל חיאם, שהוא מעוז שיעי, ואחריהם מרג' עיון".

אני לא מרפה, ושוב שואל על הנחת הדגל של חיזבאללה במפלס התחתון של גלדיולה. "הם לא נכנסו לתוך המוצב למרות שזה הצטלם ככה. אסור שינצחו אותך גם בקרב קטן. להיות מופתע? יכול להיות. אבל אם ינסו להניח כאן דגל הם ימצאו את המקלע שמולם פותח עליהם אש קטלנית. היום אני אומר לך שאני שלם עם ההכנות של הגדוד שלי למלחמה".

לדברי סא"ל עמית, "הצד השני יודע טוב מאוד מה מותר ומה אסור. האירוע האחרון בגזרה הזו היה בסוף התעסוקה המבצעית של גדוד 51 (לפני כחצי שנה – א"ב) - מעצר של רועי צאן שנחקרו ושוחררו".

מסוק של כוחות יוניפי"ל מרחף באוויר במשך דקות אחדות. מול גלדיולה פועל הגדוד ההודי בשני מוצבים. לא קל לשכוח כאן כיצד אנשי הכוח הרב-לאומי הבחינו באנשי חיזבאללה נערכים לחטיפת חיילי צה"ל בשנת 2000 – ושתקו. קו דיווח 590 על הגבול, שבו אירעה החטיפה, הוא תזכורת כואבת לכל מפקד בגזרה. כל זיהוי, ולו הקטן ביותר, מדליק נורה אדומה. "אני מצפה מהמפקדים לנתח את הקרקע, לדעת אילו אמצעי לחימה יש לאויב, ולשנן את אירועי העבר. רק אז אפשר לדעת מתי יש שינוי בשטח", אומר המג"ד. "אמרתי ללוחמים במוצבים, 'אל תצפו למודיעין, יהיה אפס מודיעין. ההתרעה הראשונה על מלחמה תהיה טיל שמתקדם ישר לעבר העמדה שלכם'".

כיצד אתה נערך לקראת מקרה של חטיפה בגזרה?

"קראתי את כל רשימת הזיהויים של התצפיות שהיו בחודש שבו אירעה החטיפה בשנת 2000. אני חושב שהם העידו על מה שהתרחש באותם ימים. יש הרבה מה ללמוד מהמידע שהתקבל. הסברתי למפקדי המחלקות בגדוד, שאם הם ישלטו היטב במידע הם יידעו להבחין בשינוי שחל בגזרה. הם יידעו להבדיל בין חקלאי תמים לבין איש חיזבאללה. חובה לייצר אינטימיות גבוהה עם השטח".

סא"ל עמית מכיר את החיילים בשמותיהם. במהלך הסיור במוצב הוא מעיר לאחד מהם על בטיחות. את חברו הוא מתחקר מדוע הפשיר בשר ללא אישור. "אני לא צריך לעבור ממצב של 0 ל-100. אנחנו במצב של 50% מוכנות. כל פעילות מחוץ למוצב מלווה בתצפיות ובכוחות נוספים. אף אחד לא עולה לעמדות במוצב ללא אישור מפקד מחלקה, אין טלפונים ניידים במתחמי הלחימה. זה לא דומה למוצב אחר בצה"ל", אומר סא"ל עמית ומספר על עמדת חיזבאללה לשיגורי טילי נ"ט אשר הוקמה במרחק ראייה מהמוצב. "אם יקרה כאן אירוע - זה יהיה אנחנו ורק אנחנו, גדוד 50. נידרש לעשות הרבה דברים עד שיגיע התגבור".

סגן-משנה תום שחר, מפקד מחלקת רתק של הגדוד, מודה שהוא מכיר את אירוע החטיפה בעל פה. כיוון שלדבריו קשה לשמור על מתח מבצעי בהר דב, "אנחנו מנסים בכל יום לשנות את סדר היום. אנחנו מתכוננים ללחימה בסבך, ללחימה ביום ובלילה. יש לנו מגוון פעילויות. תחשוב על הליכה בתוך השיחים והעצים ותתרגם את זה ללחימה. סופר קשה. אנחנו צריכים להיות מעולים בזה. ככל שהכוח גדול בסבך ככה יותר מסובך להילחם. מה שנותן לנו ביטחון זה היכולות שלנו והמוצבים השכנים. אנחנו לא לבד. כל המוצבים במצב של 'דרוך ונצור' תמיד". מג"ד 50 בוטח בחייליו. "אני חותם על כל חייל וחייל. אנחנו אחרי תרגיל גדודי שהצטיינו בו. לא סתם בחרו בנו להיות כאן. אם תתחיל מלחמה היא תתחיל במקום המורכב ביותר ואנחנו נמצאים בו".

לוחם חטיבת הצנחנים, שבשנת 2005 סיכל התקפת מחבלים של חיזבאללה על מוצב צה"ל באזור כפר רג'ר כדי לחטוף חיילים, כשהם רכובים על גבי אופנועים, הגיע לשיחה עם לוחמי גדוד 50. סג"ם שחר מספר שהמפקדים והלוחמים התרשמו מאוד מאומץ הלב שהפגין. "היו גם פאשלות אבל אני לוקח ממנו בעיקר את עניין היוזמה והאחריות. הוא קיבל החלטות תוך שניות. הוא סיפר שכל כדור שלו השכיב מחבל. היה לו ביטחון עצמי גבוה בנשק שלו וביכולות".

עברנו למוצב גלדיולה - מפלצת בטון בנקודה הגבוהה ביותר על ההר. סגן שוהם צורף, מפקד מחלקת מרגמות, מניח קנקן פלסטיק ישן על השולחן עם קוביות קרח. "תתפנק" הוא אומר, "אף אחד כאן לא סובל". זה לא מתקרב לעוגות ולאספרסו בבסיס מחנה מטכ"ל שבתל אביב.

שגרת היום של הלוחמים מתחילה ב"כוננות עם שחר". כל המוצב על הרגליים, נערכים לאפשרות של התקפה. לאחר מכן, נוהל בוקר שגרתי שכולל ניקוי תעלות לחימה, פתיחות ציר, מתיחת רשתות הסוואה, אימונים. מש"קיות מבסיס אליקים מגיעות למוצב לאמן את הכוחות ולרענן ידע. "המחלקה שלי תצא כמו גדולה למסע בן שישה קילומטרים. הם צריכים לשמור על כושר. המוצב שלנו נמצא בגובה של 1,350 מטרים ואין מצב שהלוחמים שלי לא מטפסים עליו בריצה. העלייה מנחל שיאון קשה רצח. מטווחים כבר אמרתי? שומרים על כשירות. אין שאננות", מסביר מפקד המחלקה.

מה יקרה אם ישגרו טיל נ"ט לעמדת התצפית?

"אנחנו ניכנס בהם בכל הכוח, אני מבטיח לך. יש לנו עוצמה, אנחנו מבינים היטב את האיום שמרחף באוויר. זה קו שקט מאוד. אתה עולה לעמדה ואתה לא רואה כלום. אתגר. לכן כשאנחנו מתרגלים את הכוחות יש לנו ביום אויב. חטיפה יכולה לקרות כל רגע. שקט, ובום. אני יודע שאם אני רודף מהמוצב הזה אחרי מחבלים אני אהיה עם תחמושת ומזון בלי טובות של אף אחד. זה לא יהודה ושומרון פה. שכח מזה".

האפודים של הלוחמים תלויים ומוכנים להקפצה. החיילים מעבירים את הזמן במשחקי פינג-פונג והמג"ד מבסוט. "אתה רואה? לא סובלים פה. יש גמישות, אספקה מגיעה בזמן, אוכל מעולה. יציאות לא בהתאם אבל זה בהתאמה לתקופה".

מפקד הפלוגה המסייעת, סרן אלון פלד, מרכך את האווירה. "לא הכול כאן עוסק בהכנות לפעילות מבצעית. אנחנו מדברים עם החיילים על שתיית אלכוהול למרות שהם בקושי יוצאים הביתה", הוא צוחק וזוכה למבט מצמית מהמג"ד. "אין בעיות של יחסי צעירים-ותיקים, כמו שהיו פעם במוצבים המרוחקים. בסך הכול יש פה תחושה של משפחה. ברגע שיש פקודות הגיוניות לא יהיה כאן מתח בין צעירים וותיקים. מה שיותר מעניין אותם זה להיות מקצוענים. כל אחד מהם מבין שיש לנו עסק עם אויב מאוד מקצועי. המציאות הטופוגרפית של גלדיולה והמתיחות בגבול הצפון ממחישות היטב מדוע המקום הזה מורכב ומסוכן".

לקריאה נוספת:
אלוף פיקוד צפון: "נסראללה שם את כל הקלפים על אסד"
בנח"ל נערכים לקו בגבול הצפון: "לא נפקיר פצועים סורים"
הנח"ל חוגג 30 שנה: גנץ הגיע לבקר בתרגיל חטיבתי

לפניות לכתב: amirbohbot@walla.com