ת'שמעו סיפור

"שמע סיפור", אומר יוסי אלפי ומתרווח על הכורסה במשרדו הצפוף בדרום ת"א. כל מפגש עם אלפי מוליד את השלב האבולוציוני הזה, של ה"שמע סיפור". "אנחנו ב?1949, בעיר בצרה שבעיראק. אני בן 3. אישון לילה. פתאום מוציאים אותי מהמיטה. אמא שלי מוסרת אותי במהירות לסבתא. שמים אותי בטנדר של פעילים ציונים שבורחים לארץ ישראל. בדרך אני מתחיל לצרוח. אסור היה להביא תינוקות. אם היו מגלים אותנו היינו נשלחים לתלייה. וכדי להשתיק אותי, משכיבים אותי על רצפת הטנדר ועורמים עלי את כל הצרורות. דורכים על פניי עד שאני נחנק.

"אני זוכר עד היום נעליים על הפרצוף. מרוב לחץ ומחסור באוויר אני מתעלף. מוציאים אותי משם כמו סחבה, בטוחים שאני כבר מת. ברגע האחרון סבתא מתנפלת ומצילה אותי".

ממש סצנה מסרט הוליוודי.

"חכה. שנים אחר כך, כשאני כבר חייל בצה"ל, הכניסו אותי לאימון בטנק וסגרו עלי את הפתח מלמעלה. איבדתי את הנשימה וצרחתי כמו משוגע שיפתחו. אמרו לי, 'גם במלחמה תרצה שיפתחו לך?' אמרתי להם תודה רבה, והלכתי ללהקת גיסות השריון".

סוף סיפור. אלפי בוחן אותי, מרחיב את אישוניו, מנסה לשאוב שביב של תגובה. אלא שכבר שמעתי מפיו את הסיפור הזה, על ערש לידת הקלסטרופוביה שלו, בסיור משותף שקיימנו לפני כ?15 שנה במנהרות הכותל, אז קיבל התקף חרדה מתחת לפני הקרקע. גם אז הוא גולל את סיפור הטנדר - רק ששם נרשם בסיפור שינוי קל: הוא סיפר שקברו אותו באדמה, בקבר כרוי ממש, כשהיו בטוחים שהוא מת. אני מעמת אותו עם ההבדל בגירסאות, ואלפי מצמצם עיניים ומחשב מסלול מחדש: "כששמו עלי את כל הצרורות, עם הבגדים והנעליים, הרגשתי כאילו קוברים אותי, אולי לזה התכוונתי".

ואולי זה בכלל לא משנה. העיקר שיש לך סיפור טוב.

"עזוב, אני אדם שנקרא לו בעדינות 'מורכב', ובאופן לא עדין - דפוק".

הסיפורים יוצאים מתנורו של אלפי (68) כשהם חמים ופריכים. אם תשאלו אותו, העולם הוא כדור דיסקו עתיר עלילות, ואלה נשלפות מתוך אלפי בקול בס מחויך. כל כך בקלות ניגרים הסיפורים, עד שאתה תמה אם הוא בודה אותם מליבו תוך כדי תנועה, או שמא החיים באמת מתייצבים לפניו בהכנעה ומציידים אותו בכל פעם בעוד מעשייה לדרך. ואולי ההיתלות האובססיבית בסיפורים היא מוצא טבעי למי שחייו החלו בסיפור כה דרמטי. כל הביוגרפיה שלו כיוונה אותו להיות מספר. "זה העניין של להרגיש נעזב, לא רצוי, מתחת לנעליים", הוא מרצין לרגע, "זו החרדה להיות במקום צר ולוחץ. אני צריך אוויר, מרחבים של קהל. בגלל זה אני על במות. כילד, אפילו ללבוש חולצה היה קשה לי, כי החולצה חונקת בשלב מסוים את הראש והצוואר. תמיד חטפתי חלושעס מזה".

כלומר, הפכת למספר מתוך צורך פסיכולוגי להרוג את החרדות.

"בדיוק. אני תמיד אומר שהצלתי את חיי בזה שסיפרתי סיפורים. כשאתה גדל עם עשרה אחים על מזרנים ברצפה בחדר אחד, אתה מבין שכדי להיות משמעותי אתה צריך להיות מעניין. זה צורך שתמיד היה לי: להיות שייך, להיות נשמע".

וב?20 השנים האחרונות אלפי בהחלט נשמע, ובמידה שהפכה אותו לשם גנרי למקצוע "מספר הסיפורים". ממחר ולמשך עשרה ימים (28-19 בספטמבר) ינצח אלפי על הבייבי המסורתי הגדול שלו - "פסטיבל מספרי סיפורים" - שיחגוג השנה יום הולדת 20. יותר מ?800 מספרים, זמרים, אמנים, בדרנים, יוצרים, אנשי תקשורת, אקדמיה וחברה יתכנסו בתיאטרון גבעתיים לאירוע הגדול בתולדות הפסטיבל, עם עשרות פאנלים סביב אינספור נושאים: סיפורי פרס ישראל מפי חתני הפרס לדורותיהם; סיפורי נשים; מונולוגים מהמטבח היהודי; סיפורי בתים ואתרים; מפגש בין גנטיקה, מתמטיקה, מוסיקה ופואטיקה; סיפורי רופאים; ערב במלאות 100 שנה לתנועת השומר הצעיר; סיפורי כוכבים וגלקסיות מפי אסטרונומים; סיפורי שוחד ומירמה; מפגש יושבי ראש הכנסת; סיפורי שב"כ, מוסד ומודיעין; סיפורי בתי משפט; מחוות לעדות השונות; שלל מופעי סטנד?אפ; ואפילו ערב לכבודה של "האמא הפולנייה?עיראקית הבינלאומית".

במשתתפים השנה: ליא קניג, נתן דטנר, השרים אורי אורבך ועמיר פרץ, השופטת בדימוס דליה דורנר, יהונתן גפן, גברי בנאי, ניצה שאול, דן אלמגור, פרופ' רפי קרסו, יורם טהרלב, שלמה בר, אלי ומריאנו, ח"כ רובי ריבלין, מיקי קם, יהושע סובול, חיים גורי, אליהו הכהן, יעקב אחימאיר, ליטל שוורץ, יעקב בודו, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שלישיית מה קשור ועוד רבים אחרים. כולם יחגגו אהבה בת 20 לפסטיבל שהושק ב?1993, זכה להצלחה מיידית והתקבע כאירוע חובה לעשרות אלפי חובבי סיפורים בכל הארץ.

"בכל פסטיבל עד כה השתתפו בממוצע כ?700 מספרים. בחישוב כללי זה 14 אלף משתתפים בכ?12 אלף פאנלים. כל אחד סיפר בממוצע חמישה סיפורים בכל הופעה - כך שסופרו במהלך הפסטיבלים יותר מ?70 אלף סיפורים עד כה!", מדהים אלפי את עצמו, "וכל זה מול קהל מצטבר של יותר מ?300 אלף בני ישראל".

מה פשר המשיכה המטורפת של ישראלים לסיפור?

"הקטע של להקשיב לסיפורים הוא כלל אנושי, אבל בישראל זה השתכלל מאוד. הפכנו לקהילה שיש לה המון סיפורים. אנחנו חברה סקטוריאלית, וכל סקטור רוצה לספר על עצמו וגם לשמוע על עצמו. אנחנו חיים במשבר תמידי, וזה כר נוח לסיפורים. ככל שיותר כואב - כך יש יותר סיפורים. וככל שיותר כואב - כך זה גם יותר מצחיק. תקשיב היום לסיפורים מהחדר האטום במלחמת המפרץ הראשונה. היום צוחקים על 'איך לא נפתחה לי המסיכה וכמעט מתי', אבל בזמן אמת זה היה כואב ומלחיץ מאוד".

כשאלפי, תושב רמת גן, מתבקש להגדיר את מגוון עיסוקיו, הוא עונה: "כותב, במאי, מנהל תיאטרון, משורר, ממייסדי התיאטרון הקהילתי בישראל". הוא נשוי שנות נצח לעולה בריטית ששמה סו ("פגשתי אותה בארוחה שבישלתי בתחילת שנות ה?70, עשיתי לה 'מאסטר שף' פרטי. הסתדרנו מייד כי עיראקים הם גם קצת אינגליזים, עם שמות כמו ג'ורג', ויקטוריה ואלברט"). על קיר משרדו תלוי עוד פלא עדתי: תעודת "יקה לשם כבוד" שקיבל מארגון יוצאי מזרח אירופה ("הם הכירו בזה שאני חלק מהקהילה, כי תרמתי לה המון דרך הסיפורים לאורך השנים"). הוא אבא לשלושה: בן (39), איש צבא קבע, גור (37), שהוא גורי אלפי, ושרי (32), שהיא שחקנית וזמרת. לדבריו, כבר התרגל להיות "האבא של", והוא עושה זאת, לדבריו, בסיפוק ובגאווה. כאב דואג הוא גם שמח להעניק לילדיו אכסניה נחשקת בפסטיבל, וכך יקבל גורי משבצת למופע הסטנד?אפ הפרטי שלו, ושרי תשתתף כזמרת בפאנלים שונים.

יפה לך, אבא אלפי דואג לפרנסת ילדיו.

"אתה מכיר אבא שלא? זה עסק פרטי. חוץ מזה, אני כבר לא צריך לדאוג להם, הם אלה שדואגים לי. הם מסודרים בעצמם, תודה לאל".

גורי ושרי השתתפו בתכנון הפסטיבל? נתנו עצות? טיפים?

"העסק אמנם חשוב לכל המשפחה, אבל הם כמעט לא מתערבים. אני מתייעץ איתם, והם אומרים את דעתם, אבל רק בקטנה".

אתה מקדיש בפסטיבל ערב שלם לענייני גנטיקה. אצלך היא יצאה די משובחת.

"טפו טפו. לפני הרבה שנים דיברתי עם גנטיקאי בכיר בארץ, והוא אמר לי שהכל בחיים זה גנטיקה. התווכחתי איתו. אמרתי לו, תראה, אני היחיד במשפחתי שיצא אמן. הוא אמר לי, 'תבדוק שוב, אני חותם לך שבמשפחה שלך היה שחקן אחד, זמר אחד ומשורר אחד'. בדקתי, והתברר שהוא צדק: אחד מאבותיי עסק בחזנות, אחר היה מנהל התיאטרון בעיר, והשלישי, הדוד משיח, היה משורר שעלה לארץ ב?1931 והיה החבר הכי טוב של טשרניחובסקי וביאליק. פעם שאלתי אותו איך היו שני המשוררים הענקים האלה, והוא השיב: 'שאול היה בחור טוב, אבל חיים נחמן היה מנובל, ממש מנובל' (מחקה מבטא עיראקי כבד, י"ל). הזדעקתי: 'למה אתה מדבר ככה על המשורר הלאומי?' והדוד משיח ענה: 'כי הוא היה לוקח שירים ומשאיר אצלו. נתתי לו שירים, שייתן חוות דעת, והוא אף פעם לא החזיר'".

אז אולי הדוד משיח כתב את "אל הציפור" וביאליק לא החזיר?

(צוחק) "לך תדע".

השאלה המתבקשת היא איך יודעים אם סיפור הוא אמיתי? זה חשוב, בעצם?

"סיפור הוא יצירת אמנות שבוראת עולם חדש. הוא לא המציאות עצמה. הוא המגה?מציאות, האובר?מציאות, התת?מציאות, מה שתבחר. אם הוא יהיה רק מציאות - הוא לא יהיה מעניין, כי מציאות יש לנו מספיק. שאלו פעם מספר סיפורים אם כל מה שהוא סיפר הוא נכון. הוא ענה להם: 'לא יודע אם זה נכון, אבל זאת האמת'".

הפסטיבל הראשון, ב?1993, נמשך שלושה ימים ונדחק לאולמות מאולתרים בגבעתיים. "אנשים התקוטטו להיכנס ועקרו בלי כוונה את הדלתות", נזכר אלפי. בהמשך התמקמו האירועים בתיאטרון גבעתיים, שנחנך אז, נדדו לשנים ספורות לתיאטרון חולון - ובשנים האחרונות שבו הביתה לגבעתיים. אט אט התנפח הפסטיבל לכדי שבוע שלם, וכעת, ביומולדת החגיגי, הוא יימשך עשרה ימים.

איך בונים תוכנייה לפרק זמן כה ארוך ותובעני?

"אין לי ועדות קבלה, ואני מי שמחליט לבד", צוחק אלפי, "ברגע שיש ועדות לא יוצא שום דבר. באישיות שלי אני כמו ספוג, קולט מה שקורה בחברה מסביבי. בפסטיבל בשנה הבאה, למשל, אני אקדיש ערב שלם לסיפורי נמלים מפיהם של עובדי נמל. אני כל הזמן מספר את הסיפור הישראלי. מדווח כל מה שהוא בחזית האנרגטית של החברה".

בישראל פועלים יותר מ?2,000 מספרי סיפורים מקצועיים. לדברי אלפי, אנשים משלמים היום על אירועי מספרי סיפורים לא פחות ממה שהם מוכנים לשלם על הצגת תיאטרון לגיטימית. הוא מוסיף שכל אחד יכול להיות מספר סיפורים - "אחרת הוא אדם מת, לא חי".

מה הופך אדם למספר סיפורים טוב? תן כמה טיפים.

"יש הרבה, אבל היסודיים הם אלה: סיפור הוא דיאלוג, והוא אמור להסיע את המאזין בין מקומות וזמנים שונים. כל סיפור הוא הצגה דרמטית עם נושא, אמירה, הקשר, עלילה, דמויות, סגנון ושפה. שימרו על כל אלה, אחרת תאבדו את הקהל שלכם. בחרו 'אני מספר' ותדבקו בו, גם אם הוא לא אתם בדיוק. לימדו את הקהל וצרו בו מוטיבציה לשמוע - לא פחות משאתם מבקשים להשמיע. עירכו את הסיפור כך שיהיה מוכן מראש בפיכם. והכי חשוב: מספר סיפורים אמיתי משתוקק לספר. בלי התשוקה הזאת איש לא יטה לכם אוזן".

איזה מספר סיפורים נחרת בזיכרונך לאורך השנים?

"חיימ'קה לבקוב, שהיה לוחם ללא חת ומספר סיפורים בחסד עליון. הוא השתתף בפסטיבלים הראשונים לפני מותו ב?1998. באחד הפאנלים הוא גילה לקהל שהיה מסתערב בפלמ"ח, שנים לפני קום המדינה. יום אחד הוטלה עליו משימת מבחן לפני יציאה לפעולה מסוכנת בסוריה: להתחפש לערבי בצורה משכנעת כזו, שאפילו קרוביו במושבה יבנאל לא יזהו אותו. הוא נעלם לחודשיים, לבש בגדי פלאחים, התפלש עם הכבשים וסיגל את הניב של הבדואים הגליליים. כשחזר ליבנאל, דפק על דלת שכנתו וביקש ממנה עבודה. השכנה שיכנה אותו ברפת, זרקה לו לחם יבש, וכשביקש בצל, אמרה לבעלה ביידיש: 'ראית? הווילדע חייע רוצה בצל'. ברגע זה הוא הבין שעבר בהצלחה את המבחן".

בוודאי יש פאנל שאתה לא יכול לשכוח.

"בתחילת הדרך עשינו ערב סיפורי מודיעין, וזה היה דבר חדשני - לספר את מה שאסור לספר עליו. השושו היה אז חי מאוד, סביב השב"כ ורצח רבין. מה אגיד לך, הקהל לא שיחרר אותנו עד ארבע לפנות בוקר. והיתה התקרית האישית שלי בפסטיבל השלישי, שנערך בחולון ב?1995: עשינו פאנל של סיפורי היפוכונדרים, ורצה הגורל שדווקא באותו ערב אני חוטף אבנים בכליות. כאבי תופת. אני מאושפז בבית חולים ופתאום אני שומע שהולכים להעביר את הפאנל בשידור חי ברדיו. אני במיטה עם אינפוזיה, אומר לעצמי: 'אין מצב בעולם שלא אגיע הערב לאולם'. האחות קופצת עלי: 'השתגעת? אתה עלול למות', אבל אני דוהר עם חבר באוטו הקטן שלו, מחבק את מוט האינפוזיה. אני מגיע לאולם בדיוק כשיאיר גרבוז, המנחה, מתחיל. מסביב תפאורה סטייל בית חולים, ואני עולה לבמה עם החלוק והאינפוזיה, כשכולם מריעים בצחוק אדיר, בטוחים שזה חלק מהשואו. בסוף הערב אני חוזר לבית החולים, ולמחרת רואה אישה מבוגרת עומדת ליד המיטה השנייה בחדר שלי, נוזפת בבעלה: 'אתה רואה, דוד, אמרתי לך שמבריאות אסור לעשות צחוק'. מתברר שבעלה, ששכב לצידי, השתתף בערב ההיפוכונדרים, וכשחזר הביתה חטף בעצמו אבנים בכליות".

אלפי מספר שלאורך השנים הבין שסיפור טוב זקוק לקהילה שתרצה לשמוע אותו. "אם אין קהילה - זה לא ילך. החוכמה היא לחפש קהילות ולנסות להרחיב אותן ככל האפשר. למשל, פאנל 'האמא הפולנייה?עיראקית', שיעלה השנה. לכאורה אלה שתי עדות הפוכות, אבל למעשה האימהות מאוד דומות: אותם טפטים על הקירות, אותו ניילון על הספה, אותו 'תאכל, ילד, תאכל' עד שהוא הופך לתפוח".

עם זאת, מבהיר אלפי, הקהילות משתנות ומתחלפות עם השנים, ונושא שהיה מעניין בעבר כבר פחות מעניין היום. "בתחילת ימי הפסטיבל עשינו פאנלים עם סיפורי פוליטיקה ופוליטיקאים. זה היה שוס גדול, אבל בהמשך כבר אף אחד לא רצה לשמוע. ירדה קרנה של הפוליטיקה. דוגמה אחרת: סיפורי צבא. בכל שנה עשינו המון סיפורי צנחנים, שריון וחיל האוויר - עד שקלטנו שהקהל לא חפץ בזה יותר. אפילו סיפורי עשירים וכסף כבר לא תופסים כמו פעם. וזה עוד לפני עידן המחאה החברתית".

במילים אחרות, הפסטיבל הוא חיישן לזרמים בחברה הישראלית, סמן למה שמעניין אותנו.

"ממש כך. אתה יודע מה מעניין היום? סיפורי שוחד ומירמה. זה בלי עין הרע יש בלי סוף. שמע סיפור שקרה לי: אשתי פתחה עם אחי עסק של ג'ינסים, ואני הייתי איש השיווק ויחסי הציבור שלהם. יום אחד מגיע אלינו אדם מבוגר עם חליפה ועניבה, שיער משוח בשמן, חפתים מזהב, נראה ממש כמו אבא שלי. ואני, כשאני רואה מישהו שדומה לאבא שלי - מבחינתי המשיח הגיע. הוא אומר 'תנו לי 20 מזה, 50 מזה, 70 מזה' - וממלא ארגזים. אנחנו, עסק קטן בתחילת הדרך, נרגשים עד השמיים, עוזרים לו להעמיס. הוא שואל כמה עולה, פותח פנקס צ'קים מהודר וחותם בעט פיידאן מוזהב, ממש כמו שהיה לאבא שלי מעיראק. אנחנו רצים לבנק, מפקידים את הצ'ק, חתיכת סכום. למחרת טלפון: 'הצ'ק חזר'. מנסים לצלצל לאיש, להשיג אותו - ונאדה. נעלם מעל פני האדמה. רצים להתלונן במשטרה. היומנאי מקשיב בשקט ומוציא אלבום תמונות: 'זה האיש שאתם מחפשים?' וואללה! בול הוא. מה התברר? שמדובר בנוכל פלשתיני מרמאללה, שעקץ עשרות בתי עסק עם עט מוזהב, חליפה וחפתים. מאותו יום למדתי לקח גדול: אם מישהו נראה כמו אבא שלך - תיזהר".

אני שואל את אלפי איך אמנות הסיפור, שהיא עתיקה יותר ממדורה, מתחרה היום בעידן הריאליטי, האינטרנט, הפרסומות המהירות והקשב הריטליני של הצעירים. "הריאליטי הוא לא עידן", הוא מזדקף מייד, "בעיניי זאת תאונה חברתית?אמנותית שתיגמר מהר מאוד. אני צופה שבתוך שנתיים אנשים לא יאמינו שהם בכלל הסתכלו בזה. זו פשוט המצאה שתיגמר. הסיפור, לעומת זאת, יישאר לעולם. אתה יודע שכל ספר 'בראשית' הוא סיפורים?"

מה תענה לטענות שפסטיבל סיפורים מתאים למבוגרים טרחנים?

"אני אענה שמדברים שטויות. בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים מגיעים אלינו לשמוע סיפורים. היום כולם מדברים על תרבות הפייסבוק ועל הפיוז הקצר של בני נוער. אני רוצה לומר נחרצות שהם יושבים בריכוז עצום ומקשיבים יותר מכולם. אפילו הפרחח הכי מחלל קודש לא יעז לצאת באמצע סיפור. זה הכוח האינסופי של העסק. חוץ מזה, היום הסטנד?אפ הפך לבן הממזר של מספרי הסיפורים. מה זה סטנדאפיסט? אמן שמביא סיפור קצר עם פואנטה משכילה. בפסטיבל השנה יופיעו המון סטנדאפיסטים, ומבחינתנו זה החיבור לקהל צעיר".

השנה צפויים כ?25 אלף רוכשי כרטיסים. פרנסה נאה, אם יורשה.

"אתה מזכיר לי את הסיפור על הסטנדאפיסט האמריקני המבוגר שהגיע פעם לארץ, ופתח את המופע שלו כך: 'אני יודע בדיוק מה כולכם חושבים. אתם אומרים לעצמכם בלב, הברנש הזה עומד לבדו על הבמה, באולם יש 2,700 מקומות ישיבה, והוא לוקח על כל כרטיס 25 דולר. הוא בטח מיליונר - על הגב שלנו'".

ובכל זאת? לא התעשרת מהסיפורים?

"בוא נגיד שאם הייתי מעוניין בכסף - לא הייתי בוחר בתחום הזה. הסיפור בשבילי הוא דרך חיים, לא הדרך אל העושר".

"פסטיבל מספרי סיפורים" מתקיים בכל שנה בסתיו, ובצירוף מקרים שראוי לסיפור משל עצמו - כך גם שלל המלחמות, הצרות הבינלאומיות, הבעיות המקומיות והאסונות, לא עלינו. בחודשים ספטמבר-אוקטובר נרשמו בשני העשורים האחרונים כמה מהאירועים הדרמטיים ביותר במהדורות החדשות: נפילת מגדלי התאומים, פריצת האינתיפאדה השנייה, הסתבכות ארה"ב בעיראק, המהומות סביב פתיחת מנהרת הכותל, פיגועי תופת רבים, ולהבדיל - שחרור גלעד שליט מהשבי. גם השנה, כפי שהבחנתם, החליטו האמריקנים לטפל בסוריה דווקא בימים שלקראת הפסטיבל ה?20.

"לא רק העולם נגדנו, אפילו ברמה העירונית היו לנו מכשולים מצחיקים", מספר אלפי, "באירוע הפתיחה של הפסטיבל בשנה שעברה ישב נשיא המדינה שמעון פרס על הבמה, עם גורי ואיתי, וסיפר בגוף ראשון סיפורי ארץ ישראל שלו. פתאום, בלי שום התראה, תקפה סופת רוחות את גבעתיים, ממש הוריקן קטן. עצים קרסו, חוטי חשמל נקרעו וחשיכה מוחלטת נפלה על התיאטרון. שומרי הראש של הנשיא שלפו מייד נשק וכיתרו בריצה את הבמה. מישהו צעק בהומור: 'עכשיו פרס הוא כמו כל פולני טוב: יושב בחושך'. הנשיא צחק והציע להמשיך לדבר בלי מיקרופון. הוא ישב בנחת בעלטה, בלי טיפת מתח או התרגשות, מול קהל של 400 איש, עד שצוות ההפקה התגבר על התקלה - והאור חזר".

אז אולי כל התקריות האלה אומרות שמעל הפסטיבל יש קללה?

(צוחק) "חס וחלילה. להפך - זה מראה שאנחנו מתקיימים למרות הכל ועל אף הכל. זה בעיקר אומר שאי אפשר להרוג סיפור. אף פעם. כמה שתנסה, לא תצליח".