וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מיוחד: שלמה בר מדבר על תחנות התרבות של חייו

האיש שהגדיר מחדש את המונח "חלוץ" במוזיקה הישראלית מספר על הרגעים שהפכו אותו לגיבור תרבות: משירי הערש בג'יבריש במרוקו דרך הגילוי העצמי שבהלחנת שירה ועד לשד העדתי

שלמה בר חוגג יום הולדת 70, למרות שבלורית השיער ושמחת החיים הבלתי ניתנת לעצירה עושים רושם שהוא לא יותר מ-17 וחצי. בר, שפעיל בסצינה המוזיקלית המקומית עשרות שנים ויצר מה שכיום מכנים "מוזיקת עולם" עוד לפני שהיא בעצמה ידעה שהיא כזאת, הוא אחד מהמוזיקאים החשובים כיום ובטח מהנועזים שביותר שפועלים בה. אופיו הצנוע אולי מחזק את התדמית שקל למיינסטרים לעכל, קרי "הזמר מ'הברירה הטבעית' ששר 'ילדים זה שמחה'" ותו לא, אבל לרגל חגיגות 70 שנים על פני כדור הארץ כדאי לזכור שבר הוא אחד מחלוצי החזית המזרחית החדשה במוזיקה הישראלית – ולא רק זאת, אלא שהוא נשא את הדגל מתוך גאווה, ומעולם לא מתוך התקרבנות.

עוד בשנות השבעים היה נחשב בר לעוף קצת מוזר – עם להקתו הברירה הטבעית וגם בפרויקטים מחוץ להרכב, הוא יצר מנגינות שמושפעות ממוזיקה צפון אפריקאית (בר עלה בשנת 1949 עם משפחתו לישראל מצרפת לאחר שנולד במרוקו) וגם ממוזיקה אמריקאית פופולרית באותן שנים. הטקסטים שלו לא תאמו את הקו המנחה של להיטי הפופ ברדיו הישראלי של אותן שנים, ולא היו שייכים לשדה המוזיקלי עליו חלשו "זמרי הקסטות". בר "העז" לגעת בשירי משוררים רחמנא ליצלן, ולעסוק בשיריו במאבק אמנותי-תרבותי-פוליטי באופן אמיץ וישיר, מבלי לנפנף תדיר במילים "קיפוח" או "צדק חברתי", אבל עם יכולת מדהימה להפוך עוולה חברתית לשיר מרגש, מרתק ובעיקר כזה שמשאיר את המאזין עם המון חומר למחשבה.

שלמה בר. נמרוד סונדרס
אחד מחלוצי החזית המזרחית החדשה במוזיקה הישראלית. שלמה בר/נמרוד סונדרס

את שנתו השבעים בר חוגג כשהוא חובק את הסופר-גרופ "נקודת מפגש" - מאיר ישראל , מיקי שביב, עדי רנרט, אילן בן עמי ויעל אופנבך (זוגתו, אם ילדיו ושותפתו ללהקת האם יחד עם בן עמי). כל נגן בהרכב מגיע מאזור מוזיקלי אחר במפת הסאונד הישראלי, זאת במטרה ליצור על הבמה סגנון חדש המשלב מוזיקת רוק עם מוזיקת עולם וג'אז. במופע הבא, שיתקיים ב-25 ביוני במועדון הזאפה בתל אביב, חברי ההרכב יבצעו במופע שירים מקריירות הסולו של כל אחד מהם, לצד שירים חדשים שהולחנו על ידי בר לטקסטים של משוררים עבריים, ביניהם חיים נחמן ביאליק, יוסף צבי רימון, אביגדור המאירי ועוד. בנוסף, הולחן והוקלט טקסט מהשירה הערבית הקלאסית מתוך "אלף לילה ולילה".

לכבוד החגיגות, בר מספר לוואלה! תרבות על תחנות התרבות שעיצבו את השקפת עולמו האמנותית-חברתית כמי שהיגר ארצה בגיל צעיר מאוד ומאז יוצר כאן ללא הפסקה. החל משירי הערש שאמו נהגה לשיר לו, דרך גילוי שירי משוררים עבריים וההארה על דרכו המוזיקלית וכלה במה שהוא מכנה "מלחמת התרבות בין מוזיקה מזרחית למוזיקה לא מזרחית".

אמא

"אני זוכר שהיא הייתה שרה לי שירי ערש, והייתי הולך לישון גם עם השיר שהיא שרה לי וגם עם סיפור במוח. הייתי חולם את המוזיקה שהיא שרה. אני זוכר עד היום את השירים שלה ואפילו העברתי אותם לילדיי. פעם אחד מהם אמר לי 'אתה שר כמו אמא', כלומר כמו אישה. העברתי את התחושות אליו. היא שרה שירים בג'יבריש, זה היה יותר רגש מאשר שיר מובחן. אמירה של שקט ורוגע, של 'תישן בני המתוק, תישן אהובי ושיהיה לך חלומות נעימים עם שקט'. שירי ערש כאלה כמו שכל אחד מכיר".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה

נקודת מפגש - "אלף לילה ולילה"

המשיכה הראשונה למוזיקה

"כשהתבגרתי קצת, אני זוכר שיצאתי מפתח ביתי במרוקו, שמעתי מוזיקה מרחוק והלכתי אחריה. הייתי אולי בגיל 4, כי אני יודע שבגיל 5 הגענו לצרפת ובגיל 6 עליתי משם לארץ אחרי שנה. עד לפני זה חשבתי שמוזיקה זה משהו אחר, בעיניי רוחי ראיתי מוזיקאים כאילו הם מלאכים שמגיעים עם כנפיים, כאלה שמנגנים על כינור וחצוצרות. זה היה הדמיון שלי וככה הייתי גם הולך לישון כשאמא שרה לי את השירים.

פתאום אני שומע באמצע היום, בלי שום סיבה, מוזיקה. הלכתי אחריה מהופנט והגעתי לאיזה מקום שם ניגנו חבורה של מוזיקאים שעשו חזרות באיזה מרתף. אפילו לא ראיתי אותם - רק שמעתי. ישבתי על המדרכה ליד החלון ליד המרתף, משם בקעה המוזיקה ופשוט שכחתי את עצמי. כבר הגיע לילה. פתאום הרגשתי חושך והתחלתי לפחד. התחילו לחפש אותי - ואז מצאו. כל חיי שזורים במוזיקה, התיפוף בה מאמא שלי, וגם הרכות שקיבלתי ממנה, החום והביטחון - כל זה התבטא במוזיקה. באיזשהו מקום זה גם הפך להיות לי לסם חיים כיוון שילדותי הייתה לא רגילה לחלוטין".

הברירה הטבעית - "אצלנו בכפר טודרא"

גילוי המוזיקה הישראלית

"בגיל 10-12 התוודעתי למוזיקה הישראלית של וילנסקי, זהבי ובורוכוב, באמת מוזיקה מדהימה. שנות הארבעים היו אחת התקופות החזקות של המוזיקה הישראלית. התחלתי גם לשיר אותם יחד עם ידידי דוד אלהרר. גדלנו ביחד ועשינו מן שלישיה כזאת עם עוד חבר, היינו הולכים לראות את הדודאים. המוזיקה נעמה לי, לא הייתה לי בעיה לקבל את זה, הגענו לפה בשביל לקבל - לא להילחם, ובאיזשהו מקום הזהות שלי קצת היטשטשה. בגיל 17-18 הערצתי, כמו כולם, את אלביס פרסלי, המייקל ג'קסון של התקופה, וגם את קליף ריצ'ארדס. היו מחנות בין המעריצים ואני הייתי בצד של אלביס. התחלתי להאזין להם בגיל ממש צעיר, שמעתי אותם כשעוד לא שמעו פה לא את מיילס דיוויס ולא את נינה סימון, שמעתי מביטניק כזה שטייל בכל העולם ומביא דברים לארץ. קראו לו יוסי אבנרי ועבדתי אתו בבניין בבאר יעקב. הוא היה איש מלא פעלים, קבלן בניין וטיח. הוא אהב לטייל בעולם וראה בסקנדינביה את מיילס ונינה. הוא הקליט אותו בהופעה והביא לנו לשמוע, בעצם זה היה בוטלג. פתאום נכנסתי לעולם שהוא באמת רציני - לא מסחרי ולא מיינסטרים. פתאום הבנתי. אהבתי את השירים של מילוא, של הדודאים, של שושנה דמארי ושל אסתר עופרים שאני חושב שהיא מדהימה – אבל הם היה משהו אחר. בכלל, הם היו יוצרים כל כך שונים אחד מהשני. זה לא קורה היום, היום אני כמעט לא מבדיל בין זמר לזמר".

להקת הברירה הטבעית. אריאל ואן סטרטן,
"כל חיי שזורים במוזיקה". בר וחבריו ללהקת "הברירה הטבעית"/אריאל ואן סטרטן

מציאת הכיוון המוזיקלי

"הבנאדם הוא כמו בצל - כל הזמן מקלף משהו. התחתי לשמוע המון ג'אז בצעירותי, רציתי מאוד להיות מתופף ג'אז. יום אחד, באופן מקרי ביותר, הלכתי לחבר הודי, יחזקאל מזקאוגר המנוח שניגן על בולבול-טרנג וגם היה המורה של אהובה עוזרי אם זכרוני אינו מטעה אותי. הוא היה בבית והזמין אותי, ופתאום אני נכנס ושומע מוזיקה מוזיקת קלאסית הודית שמנוגנת על אבוב הודי. פה, כהרף עין, הכל השתנה אצלי והבנתי למה אני שייך. פתאום מצאתי את הבית שלי והבנתי באיזה כיוון אני צריך לחפש. ואז באמת חיפשתי את המוזיקה המרוקאית ואהבתי את המוזיקה הפרסית הקלאסית. זה מה שעיצב את תודעתי האחת, החיפושים. הבנתי שאני לא שייך לג'אז. פשוט כהרף עין. הייתי כנציב מלח, פשוט נעמדתי אצלו, ואני שומע את המוזיקה ולא מאמין. כנראה שזו תוצאה של החיפוש, רגע של הכרה במציאות".

הברירה הטבעית - "הלילה"

ההלחנה

"בגיל 28-29, עוד בחיפושיי, פתאום אשתי הראשונה הייתה בהריון עם בני בכורי ואני קיבלתי ממנה טקסט של אברהם חלפי. האמת שהוא היה המשורר הראשון שנגעתי בו והלחנתי משירתו, ואז נולדה 'תפילה'. כשהלחנתי את השיר, הבנתי שוב למה אני שייך. הבנתי שאני לא דומה לכל מה שקורה בארץ בשום צורה, בין אם בטיפול שלי במילים וצורת ההגשה שלי שהייתה שונה מכל השאר. ברגע שהלחנתי - כאילו עיצבתי את דמותי. בצורה שלמה. מפה ידעתי שאני ממשיך הלאה עם זה. עד אז זה היה עיצוב חיפוש הדמות, אני הרי כל הזמן הייתי אאוטסיידר. אני זוכר גם שהייתה תקופה שהופעתי עם להקת שפם במקומות מסוכנים בזמן מלחמת ההתשה, וזה כי לא לקחו להקות צבאיות להופיע שם. זו הייתה תחושה קשה אבל הרגשתי שאני עושה שליחות. לא הייתי חייל, כיוון שבגיל 18 הייתי אדם מאוד לא יציב, הייתי מאוד רזה ושיחררו אותי. הופעתי כי הרגשתי צורך לשרת את עמי".

הברירה הטבעית - "תפילה"

פוליטיקה

"עם התקליט הראשון שלי, שאני באמת זוכר שהושמע המון בגלי צה"ל, הרגשתי באיזשהו שלב שאני צריך להביע דעות פוליטיות, לשיר גם שירים אנטי ממסדיים אם צריך. תמיד הרגשתי שיש והיו הבדלים. פתאום התחלתי להבין את הדברים האלה ושרתי עליהם, על ההבדל בין מזרחים לאשכנזים, כלומר הבדלים התרבותיים מבחינה כספית ומעמדית. אני חושב שעצם העובדה שאנחנו מתקיימים כמדינה במשך 60-70 שנה והעשירון העליון זה 20 משפחות ששולטות ב- 80 אחוז מהנכסים של המדינה, זה אומר דרשני. וזה עוד כשהמדינה רוב הזמן בידם של סוציאליסטים. הכל קשקושים. בזמנו יצאו כמה אמנים נגד הנושא הזה, כמו אביהו מדינה וארז ביטון שדיברו על הפערים בחברה הישראלית. יש שיר של אלתרמן בשם 'ריצתו של העולה דנינו' שהוא כתב על שנות ה-50, כשהייתה עלייה סלקטיבית לארץ ישראל. העלייה הייתה ממרוקו, והוא כתב בשיר על איש בשם דנינו שניסה להסתיר את צליעתו בכדי לעלות לארץ. וזה רק עשר שנים אחרי השואה. איך דברים כאלה יכולים להיעשות? ואלתרמן כתב את זה! זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שגם משוררים מהצד השני רואים את הדברים. פתאום הרגשתי שהוא כמו אח שלי, אבא שלי".

הברירה הטבעית - "ילדים זה שמחה"

מלחמת תרבות

"היום אני רואה שיש את מלחמת התרבות של מוזיקה מזרחית ומוזיקה לא מזרחית. אני חושב ש'גזעני' זה מטבע לשון – הרי יש מוזיקה טובה ולא טובה. המיינסטרים הוא 'אני אוהב אותך ואת אותי' וזה לא קשור באיזה סגנון שרים את זה. מה צריך לעשות אם רוצים לשרוד בתור התרבות שרוצה לחיות במדינה הזאת? צריך לשים דגש על הערך של הטקסט, על הלחנת שירה. פעם היה בגלי צה"ל תכנית שירת משוררים. פעם קראו לתכנית של המוזיקה המזרחית 'שעה במזרח התיכון'. יעני איפה אנחנו 23 שעות? דברים מאוד משפילים. אני חושב שאנחנו נמצאים עכשיו מצד אחד שבו יש את המיינסטרים שזה אופנה, פעם הולך ובא, ומצד שני לאחרונה יש עדנה של הרבה יוצרים בארץ שמלחינים פיוטים. יש שירה של יהודה הלוי ואבן גבירול ואני מאוד שמח על כך. זה מראה שיש לנו געגועים, לא רק של להביט אחורה בזעם אלא לקבל את התרבות שלנו. מזה צומח איזה יהודי חדש, לא מנותק ושונא יהדות. אני רואה ביהדות את התרבות שלי, איך אני יכול להתכחש אליה? ישכילו לעשות אנשי הדת אם יהיו פחות קיצוניים. מצד שני, כשקמה המדינה, מקימיה דחו את היהדות. קראו לאוניברסיטה 'העברית'. מה זה 'העברי'? למה לא 'יהודי'? להיות אנטי דתי זה גם דת. אני אומר שהיהדות היא רוח חיים, יש בה הרבה חכמה. אי אפשר לזרוק אותה ואי אפשר להתעלם ממנה".

שלמה בר יופיע ב-15.9 עם "נקודת מפגש" ברחבת יד לבנים ברמת השרון וב-23.9 תתקיים מחווה לשלמה בר בפסטיבל מספרי סיפורים בתיאטרון גבעתיים. ב-10.10 הוא צפוי להופיע באינדינגב.

קשוב מאוד: שלמה בר חוגג 70

איזה שיר של שלמה בר אתם הכי אוהבים? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully