סבאח אל-חיר נשמה. אם ברכת הפתיחה הנ"ל מוכרת לכם, אל תרגישו מיוחדים: המיקס הארצישראלי הזה של מזרח תיכון חדש עם גון קל של התנשאות כבר הפך בחודשים האחרונים לטקסט שגור בכל פה, לצד דיבורים על רדבול של תותחופלצת, השפלת התאומים או הזמנת לאפה עם חומוס והרבה שומן חרוך חרוך הכל בזכות הזיין, התותח והאנדרוגינוס יניר האחמ"ש.
כולנו מכירים איזה יניר האחמ"ש אחד. הוא יכול להיות יחצ"ן, סטודנט לכלכלה או אפילו שחקן מצליח. מה שבטוח זה שהוא דוש מדרגה ראשונה, חסר מודעות עצמית באופן מוחלט ואדם שבאופן כללי לא רואה מעבר לכובע הגרב של עצמו. עם זאת, בניית הדמות המדויקת להפליא של איתי זבולון (יחד עם עומר ריבק על התסריט ועמרי שנהר על הבימוי) לא היתה הדבר היחיד שהפך את הסרטון בכיכובו ללהיט ויראלי. אז למה כולם אובססיביים ליניר?
התשובה לכך מורכבת, ורק חלק ממנה קשור לדמות הכל-ישראלית שבמרכז הסרטון. עוד לפני שנגיע אליה, אולי כדאי להתמקד לרגע בשחקן והיוצר שמגלם אותה בדיוק מפחיד איתי זבולון. מעבר להיותו שחקן בוגר ניסן נתיב, זבולון הוא גם סולן להקת הפאנק-קאלט "ויתרתי", הידועה בקרב הקהל התל אביבי המצומצם כלהקת הופעות מטורפת שבהופעותיה זבולון מתפלש בבריכת סירופ, קצפת או כל מוצר דביק אחר שהכין מראש.
מהאזנה לכמה שירים של "ויתרתי" (זה קצר, אל חשש) אפשר להבחין שלזבולון יש כשרון מיוחד לתפוס מהות של דמות. שמות שירים כ"חבר שלי סוגר 28 אז דיברתי איתו מלא בפלאפון עד שיצאה לי חטוטרת", "השמנתי מלא כדי להשתתף בלרדת בגדול" או "אני דתי אבל בגלל שאני הומו אני מרגיש רגשות אשם אז גזמתי לעצמי את הפין" לא משאירים הרבה מקום לדמיון. בין אם אלה דמויות מוקצנות או דמויות בנאליות, זבולון מצליח לנסח במשפט אחד עולם שלם.
האזינו לאי.פי האחרון של ויתרתי:
אותה תכונה תקפה גם לסרטונים שזבולון יוצר, ספק עבור העולם שבחוץ וספק עבור עצמו וחבריו. חוץ מ"יניר האחמ"ש" אפשר לראות בעמוד היוטיוב שלו מגוון של סרטונים שמציגים ארסנל מטריד של דמויות: "שם" מציג מגוון ילדי כאפות עם תחביבים שנעים בין "נרות" ל"ללקק בטריות ולוודא שהן אכן גמורות". "ווהן" הנפלא הוא סרטון ההתנצלות של הנכד של אחיו של רודולף הס (מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ) שמחבק את הישראלים של דיזנגוף סנטר ושר במועדון תל אביבי את שירו "Nazi's R Shit!". יש גם את "כוכבנית" המזהיר שיצר ביחד עם רועי כפרי. את כולם מגלם זבולון באופן טוטאלי.
אלא שאף אחד מהסרטונים האחרים או מהשירים של "ויתרתי" לא זכו לשבריר מההד של "יניר האחמ"ש". זו לא רק כמות הצפיות המפתיעה (למעלה מ-800 אלף, ועוד היד נטויה) אלו גם עשרות סרטוני המחווה, גרסאות שלקחו את המבנה של הסרטון המקורי והלבישו על מגוון דמויות מקבילות. עד כה יש את קחו אוויר דורון הלוחם, מנדל הצדיק, נוריאל הטבעוני, בוריס השתיין, יניב הספרן, יואב הזב"ם, חגי הכלכלן, גלעד הסמל, רענן הרפתן ועוד ועוד. מסתבר שכל אחד רוצה *הכנס שם מוצר* של בוקר.
למעשה, חלק גדול מהעניין הוא אלמנט ה"מם" שבסרטון. בדומה לטרנדים האינטרנטיים שמשכפלים את עצמם עד אין קץ, לסרטון יש חוקיות מאוד פשוטה ומבנה מוגדר לחלוטין שכל מה שנותר זה לשפוך לתוכו תוכן, והופ יצרתם יוטיוב משעשע לחברים, למשפחה ולכל מי שבתוך הבדיחה. היכולת להיות חלק מהגאג, ולא רק צופה, היא הבונוס שהפך את "יניר האחמ"ש" לווירוס המדבק שהוא.
רכיב הקסם של הסרטון, מה שמדביק את הכל יחדיו, מסתתר בחוכמה בתוכו. "יניר האחמ"ש" הוא בכלל פארודיה קטנה ומתוחכמת על הבחור הראשל"צי ש"מרגיש בבית" ביפו, מטפח באדיקות זקן פסאודו-מוזנח וחובש תמיד מה שמוגדר בתיאור הסרטון כ"כובע אפס". מי שהיתה לו את הזכות לראות את המסמך הדוקומנטרי המרתק "יום בחיי עוז זהבי" יכול למתוח בקלות את הקווים המקבילים: זהבי הוא יניר פלוס הצלחה. המעגליות המדכאת מורגשת היטב גם באותו דוקו-סלב, זבולון פשוט העלה אותה על פני השטח.
ספק גדול אם זבולון ידע שהוא עושה את כל זה, או אם בכלל רצה את ההצלחה הזו. הוא מסרב באופן עיקש להתראיין בנושא ולא רץ לשכפל את ההצלחה. הסרטון האחרון שהוציא מתאר חלום אמסטרדמי מטריד שמסתיים בשאיפת באנג וללא פואנטה. הוא לא מחפש ביקורת חברתית או יצירת קאלט. זבולון יוצר עבור עצמו, גם כמוזיקאי, ולא נותן להצלחה הווירטואלית להרוס לו את הפסיכוטיות. ובשעה שילד נוסף מצלם את "ירון הסטודנט" ומפספס את הבדיחה המקורית, זבולון כנראה מוריד עוד ראש וכותב שיר שנקרא "עשיתי גרסה עלובה ליניר האחמ"ש ועכשיו אני מרגיש מקורי כמו כולם".
אז מה דעתכם על יניר האחמ"ש? דברו על זה בפייסבוק