המשאלה המורבידית ביותר שקיימת בעולמות הספרות והקולנוע, היא לחזות במסע הלוויה שלך עצמך, להתבונן באבלים ממעוף הציפור, להאזין להספדים שנאמרים עליך, לחייך בממזריות שלווה אחרי שנטשת את תפקידך בעולם הזה ולעוף רחוק לאן שזה לא יהיה כדי לחפש לך מזרח תיכון חדש. שמעון פרס הגשים אמש את משאלת המוות הזו בעודו בחיים. בכירי אומות העולם ספדו בווידאו-קליפים רחוקים, זוטרי אומות העולם הטריחו עצמם עד לבנייני האומה בירושלים, ברברה סטרייסנד ורוברט דה נירו באו לעשות כבוד ובכירי הצמרת הפוליטית, הבטחונית, העסקית והסלבריקית המקומית חתרו למינגלינג בלתי נלאה. ברוכים הבאים לפסטי-פרס.
שלושה ערוצים 2, 10 והערוץ הראשון העבירו את המסע בשידור חי כולל משדרים מקדימים, פרסומות מתוזמנות לעילא, מערכונים מיוחדים ותקלות מעטות. גיא לרר נחנט בחליפה, קירשנבאום חידד את לשונו, עמית סגל פלפל והמליח, סיון רהב חזרה עשרים שנה לאחור בזמן ויונית לוי התרגשה כאילו הנשיא אובמה יושב מולה. ערב שידורים ארוך להפליא ומיותר להחריד שהזכיר במריחתו ועייפותו רק גמרים גדולים כמו "כוכב נולד" או "האח הגדול", כולל ניתוחים ופרשנויות שעוסקים בחברה הישראלית שאהבה לשנוא את פרס הפוליטיקאי ועכשיו יוצאת מגדרה כדי לאהוב אותו כנשיא. אם תרצו, מטאפורה נהדרת להדחתה המפתיעה של פאו פאו אשר השאירה את המחנה שלה לתעב את טהוניה האנוכית רק בשביל לאהוב אותה כבשלנית.
כדי להבדיל בין שלושת השידורים בשלושת הערוצים מספיק לתת מבט ב-EPG, אותו תקציר המופיע בממיר של הכבלים והלווין על המסך: בערוץ הראשון ציינו בממלכתיות את "טקס יום ההולדת לנשיא פרס", בזמן שבערוץ 2 הלכו בספורט אלגנט אינפורמטיבי על "יום הולדת 90 לנשיא פרס" ואילו בערוץ 10 הצעיר הסתפקו ב"יום הולדת לפרס" ואחרי שהבינו שמדובר בכותרת בסגנון ביפ הם שינו מיד ל"יום ההולדת לנשיא שמעון פרס" המסורבל. בנוסף לכל אלה, בערוץ 2 הבריקו עם מערכוני "הישראלי היפה" של יובל סמו, בערוץ 10 יצאו לעשות קופה בכל פעם שנהיה משעמם על הבמה ואילו בערוץ הראשון נאלצו מתוקף תפקידם הציבורי להישאר צמודים לטקס גם כשזמר ניסה להפעיל את הקהל בצורה מביכה שהיתה מבזה גם את חגיגות יום ההולדת השני של נינו של הנשיא.
בכלל, משהו בתוכנית האמנותית הרגיש כאילו נעשה טלאי על טלאי מבלי להתחשב בתחביביו ורצונותיו של ילד היומולדת. וכך, חוץ מפלירטוטים קלים שלו עם ברברה סטרייסנד, עלו על הבמה אייל גולן עם קאברים, שלמה ארצי בג'ינס שלא כיבד את האירוע, עדי אשכנזי ולא טוביה צפיר הקרוב יותר מנטלית לנשיא, להקות ילדים, חובלת בחיל הים, מיומנה כולם יפים, כולם נכונים, כולם מפורסמים, אבל אף אחד מהם לא רלוונטי לפרס האדם, זה שצורך תרבות שונה לחלוטין בביתו. מי שבלטו בחסרונם היו מנהיגים משמעותיים עכשוויים, נציגי מדינות ערב ואנשי תרבות וספר כמו ששמעון אוהב. המתנה היחידה האמיתית שניתנה למישהו במסיבת יום ההולדת הזו היתה שישיית סקסופוניסטים כמחווה מתוקה דווקא לקלינטון נשיא וסקסופוניסט. אבל אצל פרס, המתנות לא היו אישיות ואפילו לא ממלכתיות, אלא יחצניות.
אין ספק שפרס אוהב את כל הבלגן שנוצר סביב האירוע שלו. הוא לא מאלה שיסתפקו בהפתעה חרישית אחרי ערב בינגו סוער באדיבות חמשת הקשישים הכי קרובים אליו בבית האבות. חיים שלמים הוא עמל בשביל לקבל את הכבוד הזה, בטקס גרנדיוזי, מוגזם, חסר פרופורציות, ניקול ראידמן סטייל. רק עכשיו הוא הצליח לשנות את הסטטוס הזוגי מ"זה מסובך" ל"במערכת יחסים נפלאה" עם המדינה שהוא כל כך אוהב, אבל יותר אוהב שהיא כל כך אוהבת אותו אחרי שנים של קור וריחוק. ועכשיו, כשהוא יכול להתעופף בשלווה, כמה קל לו ממרומי הכיסא שמונף באוויר 91 פעמים לומר מילה טובה על סוניה ועל רבין, כמה מנחם עבורו לזייף שיר לשלום כל כך לבד, כמה תפור למידותיו להיות זה שמספיד את עצמו, שאומר את כל מה שצריך לפני שזה כבר לא בידיים שלו, לגמור את זה יפה כמו ווינר.