"אי אפשר לתאר עד כמה כולם כאן עצובים, אבז'נדה משותקת, היא נשארה בהלם מוחלט", כך פותח את דבריו לוואלה! ספורט בוריס ליסנובסקי, יהודי שהיה עד לפני שנה וחצי בלבד סגן הנשיא של אינדפנדיינטה, שירדה השבוע לראשונה בתולדותיה אל הליגה השנייה בארגנטינה, "אף אחד כאן לא האמין שזה יקרה לנו. היינו הכי גדולים, היינו אלופי העולם, זכינו באינספור גביעים ותארים. אבל בשנים האחרונות שום דבר לא הלך. עכשיו צריך להשתקם. זה מועדון גדול ואני מאמין שנוכל לחזור במהרה".
שיטת הירידות המפורסמת בליגה הראשונה בארגנטינה מתגלה פעמים רבות כמתנה, בעיקר עבור הקבוצות הגדולות. אלא שבתוך הטוב הזה מסתתר גם רע גדול מאוד, כזה שברגע בו הוא טופח על פניך, הוא עושה זאת עם סטירה מצלצלת. השיטה, בה שלוש היורדות נקבעות לפי ממוצע משוקלל של שלוש שנים (או שש ליגות לצורך העניין, בשל ההפרדה בין שני הטורנירים), ממוצע המחלק את כמות המשחקים של כל קבוצה בכמות הנקודות שצברה באותן שנים, מאפשרת לקבוצות לשפר שנה אחת רעה, לפעמים אפילו שנתיים, עם שנה אחת טובה שמשאירה אותם בליגה. כך למשל, בוקה ג'וניורס הייתה נוראית לפני שנתיים (עם 53 נקודות) והשנה, עם 50, אבל השנה שעברה, בה צברה הקבוצה 76 נקודות (כולל זכייה באפרטורה), מותירה אותה הרחק ממאבקי התחתית נכון להיום.
אלא שכאמור, הצד הרע בכל העסק הזה מגיע כאשר קבוצה אכן יורדת בסופו של דבר. אז, כבר אי אפשר להסתתר מאחורי תירוץ של עונה חלשה וחוסר מזל רגעי. שלוש שנים גרועות, שמובילות לנשירה לליגה השנייה, הן מעמסה רצינית, שלא פשוט לעכל אותה. זה קרה לריבר פלייט לפני שנתיים וזה קרה לאינדפנדיינטה השבוע. האדומים מאבז'נדה הותירו את בוקה כקבוצה היחידה שמעולם לא ירדה ליגה בארגנטינה, אחרי שהפסד ביתי 1:0 לסן לורנסו חתם שלוש עונות מזעזעות, בהן צברה הקבוצה 128 נקודות ב-113 משחקים, ממוצע עלוב של 1.133 נקודות למשחק. הירידה הזו של אחת מקבוצות הפאר של ארגנטינה השאירה אומת כדורגל שלמה להתמודד פעם נוספת עם שלל הבעיות בכדורגל המקומי, שמפילות את הגדולות בשנים האחרונות.
כשקבוצה יורדת ליגה, הדבר הראשון שנהוג לחפש הוא נקודה ממנה החל המשבר באותה עונה. אבל מה עושים כאשר הירידה הזו מתפרשת על פני מספר שנים? כנראה שמסתכלים אחורה יותר. מיד לאחר שדינה של הקבוצה נחרץ, באינדפנדיינטה מיהרו לסמן אשם: חוליו קומפארדה. האיש, ששימש כנשיא המועדון החל מ-2005, קיווה להיות סמל החדשנות של המועדון, שמסוף תור הזהב שלו בשנות ה-70' ועד לכניסתו של קומפארדה לתפקיד, זכה בארבע אליפויות ובגביע ליברטדורס אחד בלבד. שנתיים לאחר שנבחר, קומפארדה החל בפרויקט שיפוץ האצטדיון המפורסם של אינדפנדיינטה, אולם שם גם החלה הקריסה. עלויות השיפוץ היו בשמיים ולא הותירו כסף להבאת שחקנים ובסופו של דבר, כשקומפארדה הוחלף בחאבייר קאנטרו ב-2011, התגלה כי הוא הותיר את המועדון בחובות עצומים, שנעו סביב 65-75 מיליון דולר והשאירו את אינדפנדיינטה חסרת סיכוי ממשי להיחלץ מהתחתית. האוהדים עדיין תוהים איפה הכסף מהמכירות של סרחיו קון אגוארו ב-28 מיליון דולר, אוסקר אוסטרי בשמונה מיליון וחרמן דניס בתשעה מיליון, כסף שיכול היה להציל את המצב וכמו שקורה לא פעם בארגנטינה, פשוט "נעלם".
ריקרדו בוצ'יני, אולי הסמל הגדול ביותר בתולדות המועדון, ששיחק רק במדים של אינדפנדיינטה בין 1972 ל-1991, 653 משחקים בסך הכול, אמר לאחרונה: "קומפארדה גרם לאסון. הייתי חלק מהמועדון ולא איפשרו לי לעשות שום דבר חשוב, שום דבר ממה שחשבתי עליו. אמרתי מראש שאני חושב שזה מה שיקרה". גם ססאר לואיס מנוטי, שאימן את אינדפנדיינטה שלוש פעמים בעבר והוביל את נבחרת ארגנטינה לזכייה במונדיאל הביתי ב-1978, תקף: "נעשו המון טעויות מצד ראשי המועדון. הם חושבים שהם מבינים כדורגל, אבל הם לא יודעים כלום. היה יותר פשוט לקחת אליפות עם הקבוצה הזו מאשר להוריד אותה לליגה השנייה. אם היו מציעים שני מיליון דולר למאמן רק כדי להישאר בליגה הראשונה, גם גווארדיולה ומוריניו היו באים לאמן פה. בפעם האחרונה שעבדתי שם, ב-2004, הכול כבר היה כאוס אחד גדול בקבוצה הזו".
בסופו של דבר, לקומפארדה נמאס מכל האש שעפה לכיוונו והוא ענה: "אני חש אחראי מאוד על הירידה הזו, התקופה הרעה שהייתה תחתיי הובילה למצב הזה. ההתחלה שלי כנשיא המועדון הייתה טובה מאוד, אבל הסוף לא. אני מצטער, כי סוף התקופה שלי הובילה את חאבייר קאנטרו להיות הנשיא וזה פגע במועדון יותר מכל. הוא גרם לאנשים לחשוב שאני גנב, אבל הוא זה שתחתיו הקבוצה ירדה. הפסדתי הרבה כסף במועדון, לא קיבלתי משכורת שבע שנים".
המלחמה הזו, שמתנהלת בתקופה האחרונה, מהרגע שהירידה של אינדפנדיינטה הפכה מחלום בלהות לסיוט מוחשי, מרתקת את ארגנטינה כולה. חשוב להבין שאינדפנדיינטה אולי פחות מוכרת לחובבי הכדורגל העולמי משתי הענקיות המקומיות בוקה ג'וניורס וריבר פלייט, אולם מדובר באימפריה. על פי כל הסקרים, היא הקבוצה השלישית הכי אהודה בארגנטינה והיא גם הקבוצה עם מספר האליפויות השלישי בגובהו (13), אלא שהתואר המקומי האחרון היה מזמן, באפרטורה של 2002. את אחד הכינויים שלה, "מלכת הגביעים", קיבלה אינדפנדיינטה בזכות ההצלחה המסחררת בזירה הבינלאומית. היא מלכת הזכיות בגביע הליברטדורס, אותו הניפה שבע פעמים, כולל רצף מדהים של ארבעה זכיות בין 1972 ל-1975. בסך הכול, בארון הגביעים של המועדון יש 16 תארים בינלאומיים. כאמור, אימפריה.
בוצ'יני, שהיה שם באותם ימים זוהרים, אמר: "אי אפשר להשוות את כאב הירידה לשום דבר בעולם. כשאני שיחקתי, הכאב היה בכלל לא לזכות בעוד אליפות". חברו לחוד הקטלני באותה קבוצת על משנות ה-70', דניאל ברטוני, הוסיף: "הירידה הזו היא קטסטרופה רצינית, אבל אנחנו צריכים לקבל את המציאות הזו ולרדת עם הראש למעלה. אינדפנדיינטה תהיה גדולה בליגה הראשונה, השנייה או השלישית, זה לא משנה".
מאינדפנדיינטה צמחו לאורך השנים עשרות כוכבים, אבל בשנים האחרונות מחלקת הנוער לא זכתה לתמיכה כלכלית ולא הצמיחה כישרונות אמיתיים. תוסיפו לזה רכש כושל, אמונה בכך שהשיטה תמיד תציל את הקבוצה בסופו של דבר וכל שנדרש זו עונה אחת טובה ומאמנים מנותקים ותקבלו ירידה מביכה וכואבת. שבעה מאמנים עברו במועדון בשלוש השנים האחרונות ואף אחד מהם, גם המנוסים יותר, לא הצליח לייצב את הספינה השוקעת. כשאמריקו "אל טולו" גאז'גו החל ב-2012 את הקדנציה השלישית שלו בקבוצה, הבלגן כבר היה גדול. זה לא הפריע לו להצהיר: "אני כאן כדי להיאבק על תואר האליפות". הוא ניצח חמש פעמים ב-24 משחקים בתפקיד לפני שפינה את מקומו וההצהרה המגוחכת והמנותקת הזו רודפת אותו ואת המועדון עד היום.
עוד אחד מאותם שבעה מאמנים שנכשלו הוא רמון דיאס. בסופו של דבר, הוא גם זה שהוריד את הקבוצה מעשית, כאשר בתפקידו הנוכחי כמאמן ריבר פלייט ניצח אותה 1:2 לפני כשבוע וחצי. מיד לאחר הסיום, דיאס נפרד מאינדפנדיינטה בנאום מלא דמעות על כר הדשא: "זה רגע מאוד קשה ובעייתי, זו קבוצה גדולה עם המון היסטוריה והירידה הזו כואבת לכל האוהדים, לא רק אלה של המועדון. אני מאחל להם שיתאוששו ויחזרו במהרה". העובדה שדווקא ריבר, זו שירדה ברעש גדול לפני שנתיים וחזרה לחיים במהרה, שמה את המסמר האחרון בארון של אינדפנדיינטה, היא סמלית משהו. מעבר לניהול הכושל של לא מעט מועדונים גדולים בארגנטינה, בהם יותר מדי ידיים רוצות להיות קרובות לצלחת, הבעיה היא הרבה יותר עמוקה.
המשבר הכלכלי של תחילת המילניום פגע קשות בקבוצות הבכירות. הפסו הארגנטינאי איבד חלק נכבד מאוד מערכו וקבוצות כמו ריבר, בוקה ואינדפנדיינטה, שנהגו לחיות על מכירת הכוכבים הצעירים שלהם בסכומי עתק לקבוצות אירופאיות, עדיין לא ממש הצליחו להסתגל למעבר. מאז המשבר ב-2001, לבוקה יש חמש אליפויות, לריבר ארבע ולאינדפנדיינטה כאמור, אחת בלבד מתוך 23 תארים שחולקו בסך הכול. קבוצות קטנות כמו לאנוס, באנפילד וארסנל, שמעולם לא חלמו על אליפות, פתאום מוצאות את עצמן חוגגות. ליסנובסקי מסביר: "בניגוד לעבר, היום הקבוצות האירופאיות כבר לא מחכות. הן לוקחות לנו את כל הכוכבים בגיל הרבה יותר צעיר מאשר בעבר, עוד לפני שהם מספיקים לשחק עם הבוגרים. זה שינה את כל התמונה". לא רק בארגנטינה קבוצות גדולות התקשו להתאקלם במציאות כלכלית חדשה. גם ליברפול הגדולה נותרה תקועה מאז התאצ'ריזם בבריטניה, אבל למזלה, היא "רק" באמצע הטבלה ועוד לא הגיעה למצב בו היא נאבקת על חייה בליגה.
אם כן, אחרי המכה, אינדפנדיינטה צריכה להתחיל להרים את עצמה מחדש והיא בהחלט מסוגלת לעשות זאת. לאחר משחק הירידה, קון אגוארו כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "אמרתי את זה אחרי שריבר ירדה ואני אומר את זה שוב, הגדולות תמיד חוזרות. 'אדום' תמיד בלב שלי, היום יותר מתמיד". כדי לחזור במהרה לליגה הבכירה, ריבר פלייט גייסה בעונה שעברה מספר כוכבים כמו דויד טרזגה ופרננדו קבנאגי, שגדל בקבוצה. הרעיון הזה התגלה כמוצלח והמיז'ונריוס היו גדולים על הליגה השנייה ושבו במהירות למקומם הטבעי. באינדפנדיינטה כבר החלו לפזול לעבר שחקני העבר שלהם, כאשר השמות המעניינים ביותר הם אסטבן קמביאסו ודייגו פורלאן. החלוץ פקונדו פארה, ששיחק בקבוצה כמושאל בין 2010 ל-2012 והעביר את העונה האחרונה באטאלנטה האיטלקית, היה השבוע לשחקן הראשון שהודיע שהוא מוכן לחזור: "אף פעם לא אגיד 'לא' לאינדפנדיינטה".
האוהדים הנהדרים של הקבוצה האדומה יצטרכו אף הם לנגב את הדמעות ולחזור לתמוך. אחרי משחק הירידה, הם נותרו דקות ארוכות ביציע ולא הפסיקו לעודד. אוהד בן 47 בשם דאריו סיפק עבור העיתון "קלארין" השוואה שכנראה רק בארגנטינה מסוגלים לעשות: "היום בו אבא שלי נפטר ויום הירידה הם העצובים ביותר בחיי", הוא אמר בקול שבור, "הבאתי את הילד שלי, בן 15 והפכתי אותו לאוהד ובאשמת אנשי עסקים שהפכו למנהלים, הוא צריך לסבול עכשיו את הרגע הכואב ביותר בחייו". גם נשיא ההתאחדות הארגנטינאית חוליו גרונדונה, שהיה נשיא אינדפנדיינטה בשנות ה-70', אמר דברים דומים: "המצב של אינדפנדיינטה מאוד כואב. זו הייתה שנה קשה עבורי, אשתי נפטרה ועכשיו אני עצוב עוד יותר. זה בדיוק הדבר האחרון שהיה חסר לי בשנה הקשה הזו. אני לא יודע מי אשם, אני כבר 34 שנים לא חלק מהמועדון". מצד שני, יש כאלה, בעיקר אצל היריבה הגדולה מאבז'נדה, ראסינג קלוב, שלא ממש נותרו מתוסכלים מהירידה של אינדפנדיינטה.
פרנסיסקו שיאבו התפייט ב"לה נאסיון" עם טור בשם "נפילת הענק: מה עשו לך, אינדפנדיינטה?" ובו כתב בין היתר: "איך הגעת למצב הזה, כשאת בלי אוויר ועל הברכיים. בוכה, תקועה בין כעס לעצב. אין ברירה, חייבים לנגב את הדמעות עם אבק הגלדיאטורים העתיקים ולקום על הרגליים. הירידה היא גם הרגע הראשון של החיים החדשים שלנו, של המועדון שלנו. זו ההצדקה הכי טובה שאנחנו יכולים למצוא לכאב כזה. אולי היחידה". ואכן, כעת מתחיל מעגל חיים חדש עבור אינדפנדיינטה, פעם אימפריה והיום מועדון מרוסק, שקיבל את המכה הכואבת ביותר שאפשר לתאר. השאלה היא לאן מועדות פני המועדון והתשובה לכך תעיד כנראה לא רק על אינדפנדיינטה עצמה, אלא על הכדורגל הארגנטינאי כולו בשנים הקרובות.