במבט ראשון "הבית האדום", ספרו החדש של מארק האדון, עושה רושם של קלישאה. קחו אח ואחות בגיל העמידה שלא היו בקשר במשך שנים ארוכות בהן פיתחו טינה עזה האחד כלפי השנייה, שילחו אותם על משפחותיהם לבית מבודד למשך שבוע, זרקו לקדירה סודות אפלים, מוות, אלימות וסקס, והישענו אחורה כדי לחזות בתוצאות.
זה אינו הספר הראשון ובטח לא האחרון שמשתמש בנוסחה המעט חבוטה הזו, אבל מה שמתקבל במקרה של "הבית האדום" רחוק שנות אור ממה שהייתם מצפים לו. מארק האדון מתעלה כאן מעל המובן מאליו גם כאשר הסיטואציות שהוא מייצר עבור קוראיו עומדות בקנה אחד עם הציפיות שלהם, והוא מצליח לייחד גם את ההתרחשויות הבנאליות והצפויות ביותר תוך הפיכתן על פיהן באמצעות הפרשנות המיוחדת שלו לאירועים.
ברומן השלישי שלו, חוזר האדון לפרק לגורמים את התא המשפחתי. הוא חופר עמוק לתוך הגרעין ומביא אותו אל סף התפוצצות אטומית. בניגוד לספריו הקודמים, אין כאן דמות מרכזית או שתיים סביבן נע הסיפור כולו, שבהן ממקד הסופר את מירב תשומת ליבו. "הבית האדום" מלא כולו בסודות הרוחשים מתחת לפני השטח ומחכים לפרוץ החוצה בליווי לבה רותחת. לכל דמות יש מה להסתיר ואף אחד לא חסין מפני הגילויים הבלתי נמנעים שסיר הלחץ המהביל אליו נכנסו ביודעין ימטיר עליהם בסופו של דבר.
החיים בעולמו של מארק האדון הם שדה קרב אחד גדול בין כוחות גדולים וקטנים. התנצחויות קטנות בין אם ובתה, מאבקי כוח בין אב ובתו החורגת, קרב ענקים בין גברים פגועים. אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת המלחמות הפנימיות המתחוללות עמוק בתוך נפשן של הדמויות. אף אחד לא יוצא בלתי נפגע מטיפולו של הסופר. אין כאן דמות אחת שאינה פגומה בצורה זו או אחרת, ואולי זה מה שעוזר להזדהות עמן.
סגנון הכתיבה הייחודי של האדון, העוקב אחר הדמויות שלו תוך הזדהות מוחלטת עמן, מוכר לנו כבר מספריו הקודמים ("המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", "בעיה קטנה"), אך בספרו זה הוא מגיע לרגעי שיא מעוררי השתאות, כאשר הוא מקפץ מנקודת מבט אחת לאחרת במהירות מסחררת ומשאיר את הקורא חסר נשימה לחלוטין בזמן שהוא עובר להתמקד בדמות הבאה שבשרשרת ההתרחשויות. מארק האדון לא מוכן לפספס אף מחשבה שחולפת במוחם של גיבוריו, ולא משאיר שום נדבך בנפשם שאינו מטופל על ידיו באופן אישי.
בניית הדמויות בספר כל כך מלאה, עד כדי כך שהקורא יכול להרגיש את הנוכחות שלהן בחדר תוך כדי הקריאה, כמו רוחות הרפאים מן העבר אשר תוקפות את גיבוריו בזמן שהם מתמודדים עם הפחדים שלהם והשלדים שהחביאו עמוק בארון, לצד הזיכרונות המודחקים והכעסים הישנים שחיכו זמן רב כל כך להתמודד איתם. האיטיות והסבלנות חסרת הקץ בה מארק האדון חושף בפני הקורא עוד ועוד פריטי מידע הנוגעים לגיבורי הספר נותנת לו את האפשרות להכיר אותם לעומק. לדעת בדיוק כיצד הם חושבים ומה מניע אותם, לחוות את הרגשות שלהם ואת החששות שלהם ולהבין באמת ובתמים את המתחולל בראשם.
בסופו של דבר, מדובר ביצירת מופת מודרנית על התבגרות והתפכחות ועל הסודות הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו ולקרובים לנו על מנת להפוך את החיים לקלים יותר ולנסבלים יותר, על הקו הדק והשביר שבין אמת ובדיה, על חיפוש ועל קבלה עצמית. אבל יותר מכל, זהו ספר על הזיכרונות שלנו ועל הדרך בה הם מעצבים את עולמנו.
הבית האדום / מארק האדון, בתרגום דנה אלעזר-הלוי, הוצאת מחברות לספרות, 282 עמודים
מה חשבתם על הספר? דברו על זה בפייסבוק