השבוע ראיתי שוב את העונה הראשונה של הסדרה "פולישוק". צחקתי בלי סוף, אבל זה היה צחוק עצוב מהול בכעס, מתוך הבנה שזוהי תמונת מצב אמיתית. ככה מתנהלים שרים בממשלה? בכזו גסות? בכזו ציניות? לדאבוננו, התשובה היא חיובית. את המקום של תוכן מורכב לטובת האזרחים מחליפים נאומים רבים, פרובוקציות בשביל לקבל אייטם בתקשורת וקשרים עם בעלי אינטרס. לכל פוליטיקאי יש "קוזו" משלו והוא דומיננטי לא פחות ממנו עצמו מאחורי הקלעים.
הפארסה הגדולה ביותר התרחשה השבוע בכנסת: הצבעה על העלאת המע"מ במסגרת תקציב המדינה. שר האוצר לא הגיע להצבעה, הוא נסע לכנס של ה-OECD בפריז. כמעט אף לא שר אחד פקד את ההצבעה הזו. מביך? בלשון המעטה. מזלזל בנו, באזרחים? בלי שום ספק.
אבל את ההתנהלויות האלו אנחנו מקבלים. למה? למה את הזלזול בהליכים הדמוקרטיים, את הזלזול בנו, אנחנו מאפשרים לפוליטיקאים לחפף? הרי אנחנו זוכרים. אנחנו זוכרים את ההבטחות, אנחו זוכרים את המעשים ואנחנו מתמלאים זעם מההתנהלות הקלוקלת הזו. האם אנחנו באמת מטומטמים כמו שקוזו חושב? יגידו לנו "אחיי העבדים" ונשכח את היריקה בפרצוף? ידברו על ריקי כהן ואנחנו נרגיש שמבינים אותנו אז בטח צריך לתת צ'אנס?
האיום האיראני של לפיד
השוויון בנטל הפך להיות האיום האיראני של לפיד. אנחנו שומעים עכשיו "אחיי החרדים" ושוכחים לרגע את הגזרות ואת הקיצוצים ואת העלאות המס ואת העובדה שאנחנו עצמנו לא יכולים להתקיים בכבוד במדינה הזו. בתחרות מי הוא הדובר הכי רהוט ולמי יש את ה"קוזו" הכי טוב, ראש הממשלה ושר האוצר מובילים. מופע הראווה התקשורתי שהם מנהלים גורם לי לחשוב שאת העונה הבאה של "האח הגדול" צריך לצלם בכנסת ישראל.
אבל אנחנו חייבים לזכור כל הזמן שלנהל מדינה זה לא לנהל תכנית פופוליטיקה. אנחנו לא צריכים מופעי ראווה אלא פתרונות שלא יחנקו אותנו ושיאפשרו לנו לחיות. אנחנו חייבים לזכור שאחרי כל הכתבות והמילים והשואו יש אנשים במדינה הזו שאין להם מה לאכול. יש ניצולי שואה וקשישים שחיים בתנאים מחפירים. יש אנשים רבים שהולכים לאבד מקומות עבודה. יש צעירים רבים שעוזבים את הארץ. ואלו בעיות אמיתיות. ואלו לא תכנים לטלוויזיה, אלא המציאות היומיומית "המשעממת" שפחות מגניב להתעסק בה. אבל היא כאן. היא כאן והיא הולכת ומחריפה.
אני לא יודעת מה הם חושבים לעצמם, אבל הם חייבים להתחיל לחשוב אחרת, בגלל שנגמר לנו האוויר. המדינה הזו מלאה באנשים טובים וחרוצים שעובדים בשלוש עבודות בשביל לפרנס בקושי רב את המשפחה שלהם ומגיע להם יותר. מגיע להם הנהגה שמבינה אותם, ששמה אותם במרכז ושלא מנהלים אותה יועצי אסטרטגיה שחושבים על הקדנציה הבאה, אלא על העבודה שהם באו לעשות בקדנציה הזו.
התקופה הזו כל כך מתאגרת עבור כל כך הרבה אנשים והייאוש גובר. וראש הממשלה? הוא אפילו לא טורח לדבר לא על אחים ולא על דובים ולא על יער. וכמובן, כולם מדברים על הכול חוץ מעל צדק. וכמובן, הדיבור עולה על המעשה באופן גס ומעליב.
אני לא מיואשת, בגלל שאנחנו רוצים שינוי ואנחנו כאן בשביל הטווח הרחוק. זה הבית שלנו, אלו החיים שלנו. אבל אני ממש מקווה שלא ניאלץ לבנות מתוך ההריסות שכל אותם "אחים" דוחפים קדימה.
לכל הטורים של דפני ליף בוואלה!