"Delta Machine", אלבומם החדש וה-13 במספר של דפש מוד, נשמע, באופן לא מפתיע במיוחד, כמו עוד תקליט של דפש מוד. מה שנקרא "תנו לי עוד מהקודר הקודר הזה". זה לא שהוא רע, ממש לא. הוא גם לא אלבום עייף בשום צורה (אפילו שהוא אכן קצת ארוך ומטרחן), אבל כן, הרגלים ישנים מתים לאט, ואת דייב גהאן, אנדי פלטשר ומרטין גור אף אחד כבר לא ישנה (והיי, מדובר בלהקה שהסולן שלה כבר עבר מוות קליני, סרטן, התמכרות להרואין ומה לא) - 1993 או 2013, דפש מוד הם דפש מוד.
בכל זאת, האלבום הנוכחי מגיע אחרי הפסקה קצרה - ארבע שנים מאז "Sound of the Universe" הסימפטי (הופעת הפתיחה הרשמית של הסיבוב שליווה אותו התקיימה בישראל כזכור), זמן שהשלישיה הוותיקה ניצלה כדי לקחת קצת חופש ולנסות דברים אחרים: גהאן חבר ל-Soulsavers באלבום משותף ובו הלהיט הענק "Longest Day", וחזר לאולפן עם דפש מוד כשהוא בשיאו. בזמן הזה מרטין גור עשה אלבום עם חבר משותף - וינס קלארק, איש להקות האייטיז יאזו ואירייז'ר, וחבר בהרכב הראשוני של דפש מוד. כנראה שהם נורא התגעגעו, כי הם חזרו לעבוד גם עם המפיק בן הילייר לאלבום שלישי ברציפות, ורקחו איתו מוצר אופייני מאוד, קודר מאוד, אלקטרוני מאוד בקיצור, אתם יודעים, דפש מוד.
אז מה יש שם בכל זאת? כל מה שעבד תמיד. "Delta Machine" נפתח חזק. כבר בשיר השני, "Angel", גהאן מתחיל להשתולל, אז מגיע "Heaven" ההזייתי שכבר מתנגן ברדיו, ואחריהם הקטע החזק באלבום, "Secret to the End", אגרוף מטורף בבטן הרכה שכל כולו זעם ותסכול. בהמשך גור לוקח את המושכות לשיר מדכא אחד ("The Child inside"), יש המנוני פופ לא רעים ("Soft Touch/Raw Nerve" ו"Alone" למשל), לצד רגעים מיותרים כמו "Soothe My Soul" הסתמי או "My Little Universe" שמציק עם הרעשים שלו כמו יתוש שיכור בליל קיץ חם. הכל עטוף כמיטב המסורת בסינתיסייזרים, עם הבלחות של גיטרות ובסים ופזילות ב?לוזיות.
אז נכון, לפעמים המילים ממש מעפנות ולפעמים נשמע כאילו כבר שמענו את השירים האלה פעם, אולי אפילו אצל אותה להקה, אבל דפש מוד הרי מעולם לא היתה הרבב של משוררים, אלא של חווייה. והחווייה הזאת, מלנכולית, אלקטרונית אן איך שלא תקראו לזה, היא עדיין בית ספר. ב-13 שירים, רובם ככולם על מערכות יחסית מתפרקות וחברים שכבר לא נמצאים בסביבה, נבנה פעם נוספת העולם הזה (השיר הפותח הרי נקרא "Welcome to My World" והשיר האחרון, לפני שנפרדים - "Goodbye"), שבו משמשים בערבוביה מלאכים, אהבה, עצבים חשופים, בדידות אורבנית ורוח הקודש, לא בהכרח בסדר הזה. "Delta Machine" הוא אלבום חדש, אבל הוא נשמע קצת כמו ביקור נוסטלגי בחדר שלך מהתיכון, יחד עם הפחדים והחלומות הכמוסים שלך.
רק בשיר האחרון, "Goodbye", יש איזו גאולה מהכעס של האלבום. "אי אפשר להכחיש כמה שאני השתניתי/ לא תשמעו אותי בוכה, העצב עכשיו הוא זר/ אני יכול לחלום, אני יכול לעוף, עכשיו נראה שאני מסתדר איתך", שר גהאן, שגם בגיל 50 הוא אחד הזמרים הכי מרגשים בסביבה. אז לא ברור אם הם באמת השתנו (כנראה שאפשר להכחיש). והאמת, קשה לדעת לאן השלישיה הזאת ממשיכה יצירתית מהאלבום הזה, אם בכלל. מצד שני, מעולם דריכה במקום לא נשמעה טוב כל כך.
מה דעתכם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק